מירה איתן
צילומי צבע אריאל שפרן

כשארקדי פפיקיאן עולה לארץ ישראל הוא היה עטור כבר בשלושה תארים בטכנולוגיית יין ו-14 שנים של עבודה בעולם היין. תואר ראשון ושני באוניברסיטה הפוליטכנית בקישינב שבמולדביה ודוקטורט במכון המרכזי למדעי הגפן והיין של בריה"מ. את הבצירים הראשונים שלו עושה ארקדי עוד בתקופת הלימודים, אחר כך עובד כסטז'ר, עוזר יינן, עבודה קשה שעוזרת לו רק להתחיל להבין מה קורה בענף ואחריה עבודה בתור מנהל מחלקת היין. לאחר התקדמות בעבודה, עובד היינן שלוש וחצי שנים במכון המחקר הראשי בילטה, מנהל מחלקה שהקים בעצמו ואז עוד שבע שנים בתפקיד יינן ראשי. כיום ארקדי כבר 12 שנים בארץ, בעל וותק לא מבוטל של 26 שנים בענף והכרות עמוקה עם יקבים רבים בארץ. עבד כיינן ביקבים כרמל מזרחי ודלתון והשתתף בהקמה ופיתוח יקבים רבים,ביניהם היקבים: שורק, ססלוב, עמק האלה, בן חיים, מירון, אלכסנדר, נחשון, נאות סמדר, אלון, בן זמרה, איתן, געתון, מגול, כפר גלים, כפר תקווה ולאחרונה עוד ארבעה חדשים: טוליפ, כפר רות, אודם הגולן ויקב פסגות. כמו כן הוציא יותר מ- 30 מאמרי מחקר ופטנטים בתחום עשיית היין ועוד ידו נטויה. אכן תרומה נאה ומכובדת לענף היין הישראלי.

תמונות מהילדות

תמונה -  ילד קטן כבן ארבע או חמש, עומד לו בבית ומסתכל בסקרנות ובהשתאות על אח של סבא שלו עושה יין בבית. האיש המבוגר הזה מחזיק בידיו בד מחורר כרשת שאותו הוא סוחט בידיו הגדולות ונוזל שחור כמו דיו עם קצף סגלגל יוצא ממנו, לנוזל ארומה מוזרה והדוד קורא לו יין, הילד מבקש לטעום את המשקה המוזר, לא אוהב אותו ובורח מהחדר. אחר כך הוא שואל ממה עשוי הנוזל וכשמתברר לו שזה מענבים הוא חושב לעצמו "למה מענבים כל כך טעימים עושים דבר כל כך לא טעים".

שנים מספר לאחר הזכרון הראשון יוצא ארקדי לטיול השנתי של כיתת התיכון בו הוא לומד. הנסיעה היא לאזור תעשיית היין בו נופלת הכיתה על  "משוגע ליין" שמספר להם על העשיה. הנער מתרשם עמוקות מהמרצה שמדבר מולו ועוקב בדריכות ובעצירת נשימה אחר העיניים הזורחות שלו, ההתלהבות, הביטויים, האווירה המסתורית, הטעימות והתשוקה של האדם. מן הצד מתגנבים אליו שני זכרונות קודמים, איש גדול עושה יין וגם את אחד מהמורים האהודים עליו שאמר תמיד "חשוב מאד לבחור את המקצוע אבל הרבה יותר חשוב למצוא ולגלות את היופי של המקצוע ולהתאהב בו אחרי שכבר עובדים בו". בפעם הראשונה הנער מבין למה התכוון המורה במשפט הזה. הוא רואה לפניו איש שמאוהב באמת במקצוע שלו. מיד אחרי התיכון הולך ארקדי ללמוד ייננות.                       

אחת מתוך 40 התלמידים בכיתתו של ארקדי באוניברסיטה היא אלה, לימים אשתו. הזוג לומד ביחד לכל אורך הדרך, השכלתם זהה. חצי יום לומדים וחצי יום מבלים ביחד. ב- 14 השנים שאחר כך ממשיכים בני הזוג גם לעבוד אחד לצד השני באותם מקומות. הוא מנהל את מחלקת היין והיא כימאית במעבדה, הוא יינן ראשי והיא מנהלת מעבדה, הוא הולך ללמוד דוקטורט והיא עושה דוקטורט על הולדת הילד השני.

                                 באוניברסיטה ב1975

עוד עולה חדש

בגיל 36, גיל שבו רוב האנשים מסודרים, מחליט הזוג לעשות סיבוב שני ומחליטים לעשות עלייה. עלייה היא צעד קשה פיסי ונפשי, ניתוק ממקום בטוח למקום לא מוכר, עמידה בפני מבחנים רבים, מצוקת ילדים בגיל ההתבגרות ועוד ועוד. בבריה"מ מגיע ארקדי למיצוי עצמי שלם, מגיע למעמד מסוים בעבודה וברור לו שבארץ זו לא יוכל להתקדם יותר, הוא רוצה לעשות עבודה רצינית יותר, רוצה דוקטורנטים רבים ובקושי נותנים לו. האיש מחליט, יחד עם המשפחה לצאת לחופשה אישית ולממש רצון ישן לעלות לארץ ישראל. תמיד היה בלב היהודי כבוד, אהבה וקשר לארץ, אך אין פה ציונות, יש פה רצון עז לממש ולנצל את הפוטנציאל האישי שארקדי חושב שיש בו. ללא ידיעה מה הולך להיות בארץ, ללא מקום עבודה, לוקח האיש את משפחתו ומטלטליו, סכום כסף קטנטן שמצליח לאסוף, נוטש את מקומו הנוח והולך לחפש אופקים חדשים. באיזה שהוא מקום לוקח ארקדי בחשבון אפילו שיאלץ לעבוד במשהו אחר כדי לפרנס משפחה, אבל המגמה היתה לצאת מהסביבה הדיקטטורית החונקת, לצאת לחופש ושם להתפתח ולגלות מה הוא באמת, האם הוא שווה משהו או שזה רק בתיאוריה ובמחשבות. כבר בשדה התעופה, כשמגיעה המשפחה לארץ, הם בהלם מקבלת הפנים. סבר הפנים הלבבי שבו הם מתקבלים, האזרחות שהם מקבלים מיד בשדה התעופה, מהממים אותם. לאזרח רוסי נראה כי הוא נפל מהשמים, מי היה מאמין שיכול להיות יחס כזה לאדם חדש שמגיע לארץ זרה. בנוסף לזה הם מקבלים  דמי כיס המאפשרים להם ללמוד את השפה ולהתחיל את חייהם בקלות יחסית.

"אני חייב למדינה כמעט את הכל, מה שעשה לנו את זה בגדול זו התייחסות העם הקולט את העלייה"

     בקרים  1981                           בזמן הדוקטורט במולדבה, 1983

תמרה ויורם מהרצליה

בשנות ה- 90 הראשונות היתה אופנה בעם ישראל, אם מישהו לא מגיע אליך מבריה"מ אתה הולך לעירייה לוקח כתובת של משפחה שהגיעה לא מזמן, דופק בדלת, מציע את עזרתך ועוזר למשפחה להקלט בארץ.

משפחת קוטלר, תמרה ויורם מהרצליה, הלכו לעיריית הרצליה וקבלו את הכתובת רחוב נעורים 3/7 ויצאו בשמחה לאמץ להם משפחה חדשה שעלתה זה עתה מרוסיה ולנסות לעזור להם להקלט בארץ. הם התבלבלו והגיעו בטעות לרחוב נעורים 7/3. את הדלת פותחת  להם משפחה של עולים חדשים מרוסיה כמצופה. המשפחה מדברת כמעט רק רוסית ועוד קצת אנגלית. הם שואלים האם זו משפחה זו וזו ונענים בשלילה, האם זו הכתובת, מסבירים להם בשפה עילגת שיש להם טעות במספר הבית. "הגעתם לארץ מזמן?" הם שואלים, "לא, לפני שבועיים" באה התשובה, "יש לכם קרובים פה?", "יש איזו דודה". הזוג רואה שהם בכל זאת עולים חדשים ומחליט להישאר פה "אנחנו מאד מעוניינים להדריך אתכם, להזמין אתכם אלינו ולהראות לכם את הארץ". הגבר, שחונך תמיד להיות ישר, פותח פיו ואומר "אבל מחכים לכם בכתובת אחרת אולי להם אין פה משפחה בכלל" והאשה, שהיא בדרך כלל יותר מעשית,  מכניסה לו מכה קלה בצד "שקט". מכאן מתחילה סאגה של ידידות קרובה, טיולים, ביקורים אחד אצל השני ועזרה למצוא עבודה.

תמרה אנרגטית מאד, אשה ללא לאות, מארגנת פגישת ראיון עבודה בכרמל. בבוקר בהיר אחד מגיעה לפתח הבית ומודיעה לארקדי שיש לו בעוד שעה פגישה. נוסעים לראשון לציון, לארקדי אין מושג קל איפה זה ראשון, והוא מובל אל היקב. אחרי הפגישה לא נותנת הגברת מנוח, לא מסכימה לחכות הרבה זמן לתשובה, מטלפנת אל היקב יום יום עד שמזמינים את ארקדי לבחינות. מפה עושה ארקדי את הדרך בעצמו.

"כשאתה רואה אנשים שאין להם אליך שום קשר, נפגשנו במקריות והם עזרו לנו כל כך הרבה, אמצו אותנו כל כך חזק אל לבם וקנו להם חברים לכל החיים. לא הייתי ציוני, את כל האהבה לארץ קבלתי פה. אנחנו שייכים לכאן,  מה שנתנו לי בארץ לא נותנים בשום מקום אחר", אומר ארקדי.

                       אלה וארקדי בחוג הייננות באוניברסיטה

 הבית הראשון

ביקב כרמל מזרחי של אותם הימים עושה במלאכה יינן ראשי בשם פרדי שטילר. פרדי מקבל לראיון עולה חדש בשם ארקדי פפיקיאן, בעל תארים רבים בכל הקשור ליין והרבה שנות נסיון. שטילר מזהה את הפוטנציאל ומחליט לעזור לעולה החדש להיקלט במקצוע שלו. מאפשרים לו ללמוד עברית ונותנים לו מה שכל עולה חדש היה חולם עליו, להקלט מיד ביקב גדול במקצוע שבו עסק ואותו הוא אוהב. מאפשרים לו לעבור תפקידים רבים במפעל, טיפול ביין וטיפול במשקאות חריפים. כרמל מקבלת אז את הנגלות הראשונות של הזנים החדשים וארקדי עובד אתם במחלקה הנסיונית של החברה. אחרי הבציר הראשון והתוצאות הראשונות, מקבל בן משה, המנכ"ל דאז, החלטה שמציגים לפני כל נציג שמגיע לקניה מהיקב גם את יינות המדף וגם את היינות הנסיוניים, ארקדי מקבל זאת כמחמאה גדולה מאד והישג רציני.

בכרמל נותנים לארקדי בעלי מקצוע שונים הזדמנות גדולה וכתף תומכת. היינן מרגיש שזכות גדולה עומדת לו. לעולם לא ישכח לפרדי שטילר את ההתחלה שהעניק לו. "אלמלא הוא, מי יודע במה הייתי מתחיל להתעסק ואיפה הייתי היום, באיזה מצב נפשי או פיסי הייתי". שש שנים עובד ארקדי פפיקיאן בחברה, מאד אוהב, מכבד אותה וחב לה תודה.

בדרך הוא מכיר הרבה ייננים צעירים שהגיעו אז לארץ ועברו את כרמל, שהיה היקב הגדול והבולט ביותר, את אד זלצברג (כיום יין ראשי בברקן) ואריה נשר (כיום יינן ראשי בתבור) שהיו עוד לפניו, את מנדל גיל ואחרים. חלק מהם ממשיכים, בזכות ההתחלה שם ביקבים רבים אחרים. בשש השנים האלה הוא מכיר אנשי ענף רבים, ייננים וכורמים, חלקות וזנים, התנהגות הזנים בתנאים המיוחדים של הארץ ועוד. בינתיים עושה את עבודתו ארקדי כיינן של המעבדה, הכרמים והמרתף. הרבה מאד טעימות ונסיונות, אך משהו חסר לו לאט לאט עם השנים. יותר אחריות, יותר סמכויות, בניית בלנדים, פרוייקטים גדולים כמו שהוא אוהב. "הייתי עד, הייתי שחקן, אבל לא במאי" אומר פפיקיאן. האיש נזכר שיצא מבריה"מ כדי לחפש אם באמת יש בו פוטנציאל. הוא מרגיש שהוא בנוי לגדול יותר, יודע לקרוא מצבים, למצוא דברים חדשים, לתכנן ולבצע אותם. האיש רוצה להיות המלחין שכותב את המוסיקה ולא המבצע בלבד.

פרדי שטילר, היינן הראשי דאז מספר על ארקדי פפיקיאן "קבלנו את ארקדי עם כל הלב, הוא התקבל כי הוכיח עצמו בטעימה, בשיחה ובידע. לא היו לנו בארץ דוקטורטים ליין והוא קבל תנאים של ייננן חדש ועבר את כל התפקידים ביקב. יותר מתאים לארקדי ייעוץ למקומות רבים מאשר עבודה מעשית שבמוקדם או במאוחר תשעמם אותו, היום הוא עושה זאת ואני מאחל לו הצלחה רבה".

לאחר כמה שנים מחליט ארקדי שהוא צריך להתקדם ומחפש לעצמו מקום חדש.

בכרמל הוא מבין שהצוות מגובש ומאוזן, אך את הקידום והאחריות שהוא רוצה הוא לא יכול לקבל. עם כל האהבה לחברה, התודה הרבה שהוא מוקיר לה וההערכה להיסטוריה העשירה ולאנשים שקבלו אותו הוא עוזב למקום אחר.

 הבית השני

אדם מונטיפיורי, אז מנהל הייצוא של יקבי רמת הגולן,  משדך את ארקדי ליקב דלתון. אל דלתון הוא מוזמן ולאחר בדיקות קפדניות ביותר ביקב, הוא מתקבל כיינן ראשי של דלתון. ביקב הוא פוגש אנשים נפלאים שמעניקים לו הרגשה חמה של בית שאליהם הוא מתגעגע גם היום, מה שמעלה דמעות בעיניו כשהוא מדבר עליהם גם שנתיים אחרי שסיים עבודתו שם. לאחר ארבע שנים של עשיה מחליט ארקדי לצאת לדרך אחרת ולנסות לגדול שוב.

ארבע שנים של עבודה רחוקה מהבית, פגישות קצרות עם המשפחה בסופי שבועות בקושי, מרחק רב מדי מהאשה והילדים זוהי הסיבה הראשונה שדוחפת אותו לעזוב. הסיבה השניה היא האופי שלו, היקב מתחיל לגדול וארקדי לא מרגיש עוד אחראי יחיד. כאדם שדורש סמכויות רבות, אחריות, חופש פעולה וקפדנות רבה הוא מתקשה להמשיך והציפור החופשיה שבתוכו מזמרת לו "החוצה, אני רוצה גם לשיר וגם לעוף".

                               עם ניר שחם ביקב שורק

 "החופש האמיתי"

בשנת 2001, לאחר כ- 24 שנים של עבודה כיינן שכיר, מחליט ארקדי להקים לעצמו חברה עצמאית שתעסוק בתחום הייעוץ המקצועי, בעשיית יין ומשקאות חריפים, תכנון, הקמה והפעלת יקבים, לימוד צוותים טכנולוגיים, כל מה שקשור בענבים ובכרמים, ביקורת, הדרכה, קורסים ליין ומחקר בתחומים שונים. כיום משתתף (והשתתף) פפיקיאן בתכנון והקמה של כ- 15 יקבים חדשים.

הוא לקח לעצמו את העצמאות אותה חפש כל הזמן. ארקדי מעיד על עצמו "עם כל לימוד נוסף שלמדתי חשבתי שאני יינן, אחרי האוניברסיטה הייתי בטוח שאני יינן, אחר שלוש שנות עבודה חשבתי לעצמי שעכשיו אני כבר ממש יינן, אחרי הדוקטורט זה שוב קרה. אחרי כרמל מזרחי חשבתי שעכשיו אני כבר בטוח יינן, ואחרי דלתון שוב, ורק עכשיו אני מבין שהכל היה מבוא למקצוע. הלימודים היו מבוא למקצוע, כרמל מבוא לדלתון, ודלתון מבוא למה שאני עושה היום. עכשיו אני מרגיש יינן, אבל אני לא יודע איך ומה אחשוב הלאה".

 ארקדי חש כחלק קטן של ענף היין, משקיע הרבה ביחסים האישיים עם עמיתיו, מי שרוצה להתייעץ לעולם לא יקבל ממנו לא. אוהב מאד להרצות, הרצאה בשבילו היא כמו משחק בתיאטרון, יכול להגיע אליה על הקרשים ולהתעורר מיד עם תחילת ההרצאה כמו בהופעה טובה, שאחריה יפול סחוט כמו לימון. מרצה במספר מקומות בארץ, מדריך ומקיים קורסים ורואה בכך גם שליחות.

אחד הקורסים נערכים ביקב שורק, ניר שחם, יינן יקב שורק, שעובד עם ארקדי משנת 1997, מחייך בהתעוררות ובשמחה כששואלים אותו על ארקדי פפיקיאן "מתחילת העבודה עם ארקדי ההרגשה העיקרית שלי, לכל אורך הדרך, היתה שלבן אדם יש צורך לעשות דברים טובים בצורה טבעית, לא חוסך בידע ובעצות, שופע טוב לב מתוך הכרה שזה רק יתרום לעשיה. יסודי ביותר בכל פעם מחדש והרבה מעבר למה שמצופה ממנו. מישהי פעם הגדירה אותו כ"מעבדה מהלכת" וזוהי הגדרה נפלאה. לא שמעתי מימי ניתוח יין כמו שלו, מספיק לו להריח ולטעום ולהוציא פלט נתונים מדהים על מצב הענבים בכרם, משך התסיסה, רמת החמצון, ביסולפיט, מה צריך לעשות והלאה והלאה. עם זאת הביקורת שלו עדינה, נזהר שלא לפגוע ויודע גם להיות אסרטיבי מאד כשצריך. תמיד חבר אמיתי שמוכן לעזור כשצריך אותו ומעביר את מסר האהבה והחברות גם בהרצאותיו (בכרם יכול לבקש מתלמידיו שירקדו וישירו עם הגפנים כדי שהיין יצא טוב יותר). יש בארקדי שני צדדים שמתחברים יפה, הצד הארצי המדעי ולצדו הצד הרוחני והיכולת לזרום עם הדברים, הצורך בחיבור חזק לאנשים, לסביבה.

ארקדי יחסית צעיר בארץ ובענף, אך ללא ספק אחד האנשים שמרים תרומה אמיתית לענף היין. אפשר לראות בתערוכות היין הרבות יקבים צעירים רבים שיכולים היום להרים ראשם בגאווה עם היין שלהם הודות לעצותיו ולעזרתו של ארקדי, ארקדי נתן את הטיפים הנכונים והפך יינות חולים בפוטנציה ליינות בריאים".

                           עם יינניות יקב נאות סמדר שבדרום

הפילוסופיה של הפרקטיקה

ייננות זה אחד מהמקצועות, כך טוען ארקדי פפיקיאן, שככל שיותר חיים ולומדים אותו, ככל שנכנסים יותר לעומק, מתחילים להיות יותר צנועים ופחות בטוחים. מתחילים להבין כמה הרבה דברים עדיין לא יודעים וספק אם נדע אי פעם.

"כדי להגיע לעומק דרוש הרבה זמן הליכה בעולם היין. זה לא מגיע בלימודים באוניברסיטה וגם לא בשנים הראשונות שעובדים. צריך לעבור סימני דרך חשובים מאד והרבה ניסיון כדי להבין משהו. ואז מגיעה היכולת לבדוק את הפילוסופיה של הפרקטיקה, במציאות. כי כל המחשבות הלימודים והמסקנות שיינן מגיע אליהם, עד הרגע שהוא מקבל אחריות וסמכויות זה החלק התאורטי יותר מאשר הפרקטי. וכשמקבלים את התפקיד מתחילים להבין כמה לא ידעת מספיק קודם. אני צעיר מאד ביין בארץ, רק מ- 1991, ורק לאחרונה סימנתי לי את הקו והפילוסופיה שמובילה אותי היום בחיים.

גיליתי את העומק והיופי של עולם היין, המסורת, ההיסטוריה, האתיקה והחוקים, אני מרגיש שאני חלק מאד מאד קטן ממנו ואני אוהב את זה. אין לי מספיק זמן לעשות את כל מה שאני רוצה, הבנתי שאם רוצים לעשות משהו באמת טוב ואוהבים אותו ונמשכים אליו, גם עשרים וארבע שעות לא יספיקו". 

חייו של היינן, לפי ארקדי, הם כחיי אמן לכל דבר, רצף של התלבטויות. לכל אורך הדרך, מהכרם ועד אחרי הביקבוק. בשביל לפתוח יקב צריך להבין מהי תרבות היין, מהו יין, כללי התנהגות בעולם היין, אתיקה מקצועית, לחקור הרבה יקבים ועוד ועוד.

אחד הדברים החשובים ביותר ביקב היא האווירה. "אני חולם על יין שבתווית האחורית שלו יהיה כתוב שיין זה נעשה באווירה ידידותית, אוירה של שמחה, תמיכה, האהבה והאמונה, במקום הפרטים שכתובים עכשיו על התווית. האווירה הטובה תורגש גם ביין".

פפיקיאן מתפעל מהישגי ההייטק הטכנולוגי בארץ. "אני לא מכיר ארץ אחרת בקווי רוחב כמו ארץ ישראל, בחצי הכדור הצפוני עם איכויות יין כמו שאצלנו. באזור חם כל כך, באזור שגפנים נכנסות בקיץ להלם עמוק, להגיע להישגים שמגיעים פה, על בסיס ידע טכנולוגיה וציוד, מגיע כל הכבוד".

עם זאת הוא חושב כי לא נעשה מספיק בענף הטכנולוגי ואנחנו יכולים להגיע לרמה גבוהה בהרבה יותר של פיתוח ויצירה. "היום יש כל כך הרבה ייננים חדשים טובים שיודעים מה שהם עושים, שאם יגיעו גם לטכנולוגיות מתפתחות יותר, עוד מעט יגידו שארקדי מבוגר מדי, שהיינות שלו היו פעם טובים".

"אני גאה היום לצאת לחו"ל ולהגיד שאני יינן ישראלי". 

תיאטרון של יין

ארקדי אוהב יותר את העבודה התיאורטית, לחשב יותר מאשר לעבוד בידיים. אוהב את עבודת המדען ועוסק כל הזמן גם במחקר. "כשאני כותב אני קורא לזה: מחשבות תיאורטיות של יינן מעשי".

שני חלומות עיקרייים יש לפפיקיאן:
א. מאמין ביכולת ההייטק הישראלי בתחום הפיתוח הטכנולוגי, הציוד והשיטות וחולם שיגיע מישהו שיממן יכולת זו ואז נוכל להגיע לשווקים בינלאומיים גדולים, גם בציוד טכנולוגי ושיטות חדשות.

ב. תיאטרון היין. ומה הרעיון? חוץ מהתירוש, היין היבש והחומץ, כל היינות האחרים הקיימים בעולם, לפי ארקדי, יצאו במקרה. אחרי כל היין הזה יש סיפורים מעניינים, שמפניה, פורט, מדירה, טוקאי, סוטרן, קוניאק ועוד. הסיפורים הם על חיי אנשים ועם הסיפורים האלה אפשר לעשות הצגת תיאטרון. עם ההצגה על היין יכולים להופיע כלים ישנים, ביטויים של יין וגם יינות. את היינות אפשר לתת לאנשים לטעום תוך כדי ההצגה, באותו זמן שעל הבמה מדברים עליו, מתווכחים עליו, מבקרים, טועמים ומציגים אותו. התיאטרון יכול להיות בינלאומי. "צריך רק לקום מישהו שיקים את זה, אני יודע איך לעשות את זה. שם החיבה שלי תמיד היה, "גנרטור רעיונות". שם אני יכול לשלב את שתי האהבות שלי, יין ותיאטרון".

עם זאת לא עוזב ארקדי את המחקר, אחד החלומות הוא לפתח. ממציא פטנטים ויש לו עוד הרבה רעיונות שאפשר להתחיל לייצר, אם זה ציוד או שיטות וכדו'. 

 "הדבר היחיד שהייתי משנה בחיי, הייתי עולה יותר מוקדם לארץ. את המסלול שעברתי לא הייתי משנה. המסלול היה נכון בשבילי, כל דבר הוביל לדבר הבא.כרמל מזרחי נתנה לי את ההזדמנות הראשונה וגידלה אותי שאהיה מוכן לדלתון. בלי דלתון לא הייתי מוכן לעסק שבניתי ולא הייתי יכול לעזור לייננים ובוטיקים חדשים, לא הייתי יינן טוב יותר. אני אוהב את מה שקרה לי שם ומתגעגע מאד, גם אל האנשים וגם אל הכרמים הנפלאים של דלתון. אני מודה ליקב, לבעלים ולצוות שנתנו לי הרג�