קטגוריות:
| >> הכל מכל » גיליתי את אמריקה, באמריקה | |
ישראל פרקר- ארה"ב יסלחו לי מקטרגי, המחפשים באתר רק ענייני יין, (גם לזה אגיע), בא לי לספר על כמה אירועים מיוחדים, חוויתיים, (קצת להציע ולהאיר נושאים שלאו דווקא מסוקרים במקומות אחרים) בהם נתקלנו עד כה, כאן, כי הרי את סיפורי התיירות הרגילים ניתן לקרוא במאות מקומות אחרים. הכיף שלי כתמיד, הוא לכתוב ולשתף גם אחרים בחוויותיי. אני יושב עכשיו בטרמינל שדה התעופה בניו אורלינס, ערש מוסיקת הג'ז בדרום ארה"ב, כשפני מול החלון הענקי. סמוך מאוד אליו, מצידו השני, ממתין כבר מטוס בואינג 757, לבן מצוחצח ומבריק שיטיסני ללוס אנג'לס. שעה המתנה עד לטיסה, היא בדיוק הזמן המתאים להתחיל להתבטא. נחתנו בניו ארק, סמוך לניו יורק ובהליכה חפוזה הגענו לבדיקת הדרכונים. שוק ראשון. בתור המתפתל (שיטת האמריקאים הידועה לייצר תור מתפתל כדי שאורכו האמיתי לא יורגש) לפנינו עמדו בין 500 ל700 חפצי כניסה לארה"ב. אם אני מגזים במספר, ידידי, זה רק כלפי מטה. שעה מפותלת, מלאה בפיהוקים אחרי טיסה נעימה מאוד של 11 שעות בחברת קונטיננטל במטוס בואינג 777 (עיצוב פנימי נקי עם קוים קשתיים וצבע רגוע- החלל הפנימי רחב ידיים בצורה מעוררת כבוד) ומעבר בין ערוצי הטלביזיה במוניטור האישי, בין הארוחות המאוד טעימות. אני ממליץ בפה מלא (אוכל משובח ועדין – גם כשר יש) לטוס בחברה זו. יש סרט עם תרגום בעברית, וכל ההודעות ברמקולים מושמעות גם בעברית. שתייה יש בשפע, אבל.... עבור כוסית יין צריך לשלם 5 דולר... למה? לא יפה ! לא לגמתי – לא שילמתי ! פרנציפ . למעלה מ1000 דולר עלה כרטיס הטיסה, למה צריך לשלם מיוחד על יין? שוטר משטרת הגבולות, חייכן ואדיב ביקש לבדוק טביעת אצבעות ולהשוותה לטביעה האלקטרונית שהשארנו בשגרירות ארה"ב בעת הראיון לקבלת הויזה. גורלנו בידיו, נכנסים לארה"ב הנכספת או מוחזרים לארץ. אצבע מורה ביד שמאל בסדר. יש בעיה עם האצבע ביד השניה. השוטר מבקש למרוח עליה משחת לחות כדי שהקריאה תוטב. הבדיקה עברה בהצלחה. חיוך קל לעבר המצלמה, ותמונתי הטרייה עם פנים עייפות ולא מגולחות כבר 24 שעות, נשארה בארכיון האמריקאי. באחת מהטיסות הפנימיות נפלתי במדגם של בדיקה ביטחונית יסודית שלי ושל תיק היד. בבדיקה זו נבדק תיק היד באמצעות "מריחן" אלקטרוני למציאת שאריות יוני חומר נפץ. בבדיקה גם הוחרם מצית הסיגריות של אשתי. בכל שדות התעופה נדרשים כל הנוסעים להסיר נעלים, המשוקפות ברנטגן. המלצות: אל תגיעו לארה"ב עם תיק שבעבר היו בו כלי נשק בעת השירות הצבאי כסדירניקים או מילואימניקים. בעוד שוטר נפגשנו ב11 בלילה בעיירה סמוכה לדאלס. עמדתי בצד הדרך לצורך כיוון מכשיר הGPS. מניידת עטורת מנורות מהבהבות בשלל צבעי הקשת, ירד שוטר, ובאלומת פנס אימתנית האיר על פני. "מה אתה עושה כאן?" "מתכנן דרכי לבית המלון" עניתי כשקצב הדופק מתגבר... "הייתה כאן פריצה הלילה, אני מקווה שאתם לא מעורבים בזה...." ואז הסביר לי השוטר איך להגיע למלון המרוחק כ30 ק"מ. "הבנת?" שאל. "לא" עניתי.... תוך שניה הוא כיבה את האורות המהבהבים על גג הניידת. "סע אחרי ואוביל אותכם למלון..." .הגענו לשם מהר ובשלום, בליווי משטרתי... המלצה למשטרת ישראל: יש דברים שכדאי ללמוד מהאמריקאים ! את כל רכבי בארה"ב שכרתי ואשכור בחברת אלאמו. הכל הוזמן מהארץ. במקרה שלי רשיון הנהיגה הבינלאומי עם התמונה הספיק לקבלת הרכב. אגב, רשיון הנהיגה שימש אותי במספר מקומות כתעודת זהוי. אחרי מילוי הטפסים שלוו בחתימה ובגיהוץ כרטיס האשראי (לא מומלץ להגיע לארה"ב ללא כרטיס אשראי) נאמר לי להגיע לחנייה המקורה ולבחור איזה מכונית שארצה באזור מסויים. הפתעה !!! ובעיה !!! באזור המוגדר היו כ50 מכוניות חדישות, גדולות ומבריקות, בשלל צבעים. ווי לי. במה לבחור?? נכנסתי ויצאתי מכ-10 מכוניות עד שהראש סחרחר עלי. בחרתי בפונטיאק אדומה, לוהטת , עם ספויילר של מטוס קרב מאחור. ממש כמו של ערס מקצועי.. אני נמצא עתה בטרמינל בשדה התעופה ביוסטון טקסס, בחניית ביניים, וממשיך בכתיבת רשמי. המלצה: בתי מלון כדאי להזמין דרך האתר: www.hotels.com . כך אני עשיתי. המבחר עצום. ניתן להשוות מחירים. זה עובד מעולה. בדאלס גיליתי את אמריקה !!! הייתי בארה"ב כבר למעלה מ10 פעמים וכל פעם אני מתלהב מחדש. אבל הפעם נידמה לי שגיליתי את אמריקה שאחרים כבר גילו מזמן בטח. יחד עם המכונית שכרתי תמורת 10 דולר ליום מכשיר GPS קטן. זהו טלפון סלולרי שהצמדתי לשמשה הקדמית במתקן ואקום. בלחיצה כפולה על הלחצן הירוק מתקשרים למרכז הבקרה, מוסרים את הכתובת אליה רוצים להגיע וזהו.... הוא מתחיל לעבוד אוטומטית בפיקוח האח הגדול (לויין). "סע ישר שני מייל, בפניה 30 פנה ימינה לרחוב... עכשיו פנה.... טעית, מיד אני מכין מסלול תיקון... עוד 2 מייל אתה מגיע... בית שני אחרי הרמזור.... הגעת....". כל המיידע גם נכתב על מסך הסלולר, כולל חיצי כיוון ושמות רחובות לפנייה. יום אחד נהגתי כ600 ק"מ מדאלס לקנזס דרך אוקלהומה. בצידי הדרך היו משאבות לשאיבת נפט מהאדמה. כמות כזאת של משאבות לא ראיתי בחיי. כאילו לכל אחד משאבה פרטית בחלקת השדה שלו. גם חוות לגידול סוסים היו שם במאות. סוסים יפים ראיתי שם. נדמה שלכל תושב יש נוסף לכלב ולחתול גם סוס או שניים ליד הבית. נהגתי והקשבתי כל הזמן להוראות הGPS. הטייס מודיע שאנחנו עומדים לנחות בלוס אנג'לס, שם אשהה מספר ימים ואבקר חברות אלקטרוניקה. יש לי עוד טיפים והמלצות מסוף השבוע המהמם בניו אורלינס. גם יין לגמתי ויש לי המלצות למסעדות בארץ בענייני תפריטי יין. רמזים: פינו נואר, רוברט מונדבי וגם פרנץ קורפולה. באופוס 1, 160 דולר לבקבוק בחנות, רק נגעתי, וצילמתי...(התמונה למעלה משמאל) צחוקה המעצבן של הדיילת (בת ה60 מינוס) הזכיר לי עוד תופעה אמריקאית ששמתי לה לב השבוע לראשונה. חלק גדול מהאמריקאים אוהבים לצחוק בקול רם במיוחד, לאחר כל שני משפטים שהם אומרים, אפילו אם מה שאמרו רחוק מאוד מלהצחיק מישהו. כשאחזור לארץ אבדוק עם פסיכולוגים מה פשר וסיבת התופעה הנוראית. המלצה לאמריקאים: למען הבריאות הנפשית של אלה שיושבים לידכם, צוחקים רק כששומעים בדיחה או סיפור מצחיקים. כל צחוק אחר רעשני הוא בלתי מתחשב בסביבה, ואפילו מעצבן אחרים. זהו, צריך לכבות מכשירים אלקטרוניים. אחזור בקרוב בהמשך הכתבה בעוד טיפים והמלצות. זאת תיהייה כתבה בהמשכים. אני חוזר עוד שבועיים ויש לי עוד תוכנית מאוד ארוכה כאן. רמז, סן פרנסיסקו, נאפה ואלי, ניו יורק ועוד. 26 ביוני 2005 |
