שגיא קופר

אחד מהדברים הידועים בענף היין הישראלי הוא שאתה אף פעם לא יכול לדעת את מי תפגוש בו, במובן של "איפה היית ומה עשית קודם." קחו לדוגמא את זאב דוניה, שמאיש קולנוע, הפך להיות יינן מכובד. אין ספור אנשי הייטק לשעבר עוסקים היום ביין – חלקם הם בעלי יקבים קטנים למדי (רות, למשל), וחלק מהם הם כבר בעלי יקבים בסדרי גודל של עשרות אלפי בקבוקים. לא מעט כורמים הקימו יקבים משלהם – משפחת סלע ויקב תבור היא רק דוגמא אחת – אבל זאת נראית דוגמא "פשוטה": החבר'ה האלה כבר היו בעסק, וזאת היתה רק בבחינת הרחבת העיסוק ביין, ותו לא. אז אם יש לנו קולנוען, מהנדסי תוכנה וכורמים, למה בעצם שלא יהיה לנו עיתונאי רכב, שיתרוצץ בלילות קרים ומקפיאים בין מכלי יין בקליפורניה? למה שעיתונאי הרכב שלנו לא יהפוך לצלם של יקב ענק בארצות הברית, ולטכנאי מעבדה בעת ובעונה אחת?

בשנות השמונים והתשעים, ג'רי ליבוביץ' היה אחד מכתבי הרכב היותר ידועים ומבוקשים בארץ. בין השאר הוא היה עורך מדור הרכב של גלובס והשתייך לאחת מהקליקות היותר מבוקשות בעולם העיתונות הישראלי. אני מודה שטעימות יין זה עניין חביב ביותר, אבל בואו נודה באמת: אין ספק שאם היינו עושים סקר קטן, רוב הנשאלים (והנשאלות) היו מעדיפים סיור וארוח במפעלי פורשה על פני סיור ביקב יוקרתי, אפילו, אני מעז לאמור, בשאטו מרגו. בכל אופן, ליבוביץ' היה מעין גרסה ישראלית של ג'רמי קלארקסון (איש הרכב של הבי.בי.סי.): משהו כמו שני מטר של בטחון עצמי שופע, עם חיוך שנראה די נצחי על הפנים ומורעלות מוחלטת בכל מה שקשור לאלפא רומיאו ו... פורשה.

ליבוביץ' היה מחובבי הפורשה הישראליים האדוקים והגדולים ביותר. כאשר הוצעה לו המשרה, עבר לצד השני של המתרס, והתמנה לתפקיד מנכ"ל יבואנית פורשה בישראל. היה בזה מעין לעג לרש, כיוון ששנים קודם לכן הוא נלחם – יחד עם כמה אחרים – במשרד התחבורה, על מנת שיאפשרו לו להביא לארץ, בייבוא אישי, פורשה משלו. משרד התחבורה סירב לו מפני שלא היה בארץ יבואן, והיו על הנושא לא מעט מלחמות, שהגיעו עד בג"ץ. שבוע לאחר שג'רי נשבר ושלח לארה"ב את המכונית שלו, ששכבה כבר זמן רב במכס, אישר משרד התחבורה באופן רשמי לייבא לארץ פורשה.

"מפה לשם," מספר ג'רי, "התגלגלתי לארצות הברית." בשיא הקריירה שלו כאן, הוא אורז את עצמו, ונוסע בעקבות אשתו – אמריקאית לשעבר – לארצות הברית. הכרויות מהעבר וקשרים שונים מסדרים לו עבודה באחת מחברות האבטחה הישראליות שפועלות בלוס אנג'לס. "עיקר העבודה שלנו הייתה עם כוכבים שונים בהוליווד, ואני אכן מוניתי להיות האיש של ליז טיילור. הרבה טיסות מפה לשם, הרבה מאוד מפגשים עם אנשים מרתקים ולא מעט מפגשים עם הקהילה היהודית של אל איי, שטיילור – אחרי נישואיה לאדי פישר בשעתו – עמדה איתה בקשר." לאחר שסיים את תקופת העבודה שלו עם טיילור, הוא קיבל יום אחד טלפון: "תבוא," אמר לו המעביד שלו, "ישנה איזו עבודת אבטחה ביקב. זה באיזה חור בקליפורניה, אבל התנאים לא רעים ותקבל איזה אוטו שתרצה. מעוניין?"

"אוטו שתרצה"? מעוניין? בהחלט כן. ליבוביץ' ידידנו כבר ראה את עצמו מסתובב סביב גדרות יקב קליפורני יפהפה, רכוב על סוס גזעי בשם האמר, עם כמה מאות כוחות סוס. ה"חור", כך הסתבר, נקרא מדרה, והיקב הוא יקב מישן בל. יקב כשר, ששייך לקבוצה בשם קאנאנדגואה, ובשם אחר - קונסטליישן. כדי לסבר את האוזן, מדובר ביצרן היינות השני בגודלו בעולם, כאשר המותגים היותר מפורסמים ששייכים לו הם רוברט מונדבי, וודברידג', פול מייסון ו... מנישביץ.

מנישביץ? כן, וקדם, רויאל קראון וברון הרצוג. למעשה, משפחת הרצוג היא זאת ששולטת בתאגיד קונסטליישן הענק, ישירות ממקום מושבה בחוף המזרחי – בקאנאדגואה.

בתור יצרן היינות הכשרים הגדול ביותר בארצות הברית, ואני מעז לשער שבעולם כולו, קאנאנדגואה מחזיקה גם מתקן לייצור רכז ענבים, שהוא חלק מיקב מישן בל. המשרה שאותה נקרא ג'רי למלא לא הייתה בדיוק משרת אבטחה, אלא משרה של – ניחשתם נכון – מעין משגיח כשרות. יותר נכון משהו שבין משגיח כשרות ואיש אבטחת איכות. עד היום, כך נראה לו, לא היה ברור לבוס שלו – ולאנשי היקב – מה בעצם כוללת המשרה.

מתקן ייצור הרכז במישן בל (מדרה, קליפורניה), הוא מתקן ענק. מצויים בו מיכלים של מאות אלפי גלונים – 350,000 גלון ויותר (ראו תמונה) – והמתקן פועל ועובד שבעה ימים בשבוע, 24 שעות מסביב לשעון. בימי שישי ושבת לא עובדים בו יהודים, כמובן, אבל כמתבקש מהיות היקב כשר, רק יהודים שומרי שבת הם אלה שמותר להם לטפל ישירות בתירוש הענבים וביין.

בתקופת הבציר – הימים בהם פועל המתקן והיקב במלוא הפעילות שלו – מועסקים בו למעלה מ- 1200 איש, בין אם בבציר ובין אם בפעילות ביקב. "אחד הדברים המדהימים שראיתי," מספר ג'רי, "הוא את כל החסידים שהגיעו מניו יורק וניו ג'רסי לעבוד ביקב בתקופה הזאת. המקום מתמלא יהודים שומרי מצוות, חסידים בשחור ולבן, שכאילו עוברים איזו שהיא מטמורפוזה. משוכני ישיבות, תלמידי חכמים וסתם לומדי תורה הם הופכים לפועלים פשוטים, מתרוצצים מעלה-מטה על מיכלים, מחברים צינורות, פותחים וסוגרים ברזים, כאילו שזה בדיוק הדבר שהם עושים בכל יום." את הרכז – לתעשיית המיצים והצבעים ולתעשיות אחרות (כולל יין), מייצרים על ידי ייבוש בואקום. המשאבות הענקיות – מתקנים אימתניים שמזכירים במראיהם יותר יותר בתי זיקוק מאשר יקבים (ראו תמונה) – פועלות גם הן לאורך כל שעות היממה כמעט, ומוציאות מים בכמויות אדירות. "אתה עומד שם," מספר ג'רי, וכל הזמן מטפטף עליך גשם. גשם מלאכותי של אמצע הקיץ."

מטבע הדברים - כמאבטח כמובן, אלא מה - מוטלים על ג'רי תפקידי בקרה ופיקוח. הוא אמור לוודא שאכן אין מעידות בנושא מי שבא במגע עם היין, וגם שלקיחת הדגימות והמדידות השונות מתבצעות כהלכה. "אבטחה," הוא מזכיר בחיוך, אבל לא מסתפק בכך, ועושה שני דברים נוספים.

ג'רי לומד ומתעמק בנושא טכנאות היין. "במקום לשלוח מישהו לקרוא את המדידים," הוא אומר, "אני הולך. גם בשלוש לפנות בוקר וגם בקור של אמצע החורף, אני מטפס על המיכלים, הולך על הגג שלהם ולוקח דגימות. אצלי," הוא ממשיך, "לא קרה פעם אחת שהרכז רוכז יותר מדי. 'תזהר שלא תצא לך סוכריה', הזהירו אותי לא פעם, ואכן – סוכריות לא יוצרו אף פעם במשמרת שלי." רכז ענבים מגיע לריכוז של 71 בריקס לערך, כאשר מעבר לזה, הסוכר מתגבש ונוצרת – פשוט כך – סוכריה ענקית במיכל.

מאוחר יותר הוא לומד כיצד יש לבצע את הבדיקות השונות – ולמה עושים אותן – ומבצע אותן הלכה למעשה במעבדה. בצמוד לכך הוא עוסק בתחביב השני שלו, מלבד מכוניות: הוא מצלם.

"גם בשעות הכי משוגעות של היום," הוא מספר, "אני תמיד עם המצלמה שלי, מצלם ומתעד. לאט לאט תופסים שאני מצלם, ומפה לשם מתחילים להזמין ממני עבודות."

באופן הזה הוא הופך להיות צלם של הקורפורייט האמריקאי הגדול, עובד עבור החברה ומצלם את היקב והמתקנים שלו, את האריזות ואת הבקבוקים. צילומים של ג'רי אפשר לראות באתרי האינטרנט של קדם, של רויאל קראון ושל מישן בל עצמו. במקביל הוא עובד גם עבור העיתון המקומי – מדרה טריביון – בתעוד המתרחש בעיירה הקטנה. "מתאונות דרכים וכנופיות רחוב," הוא מסביר, "עד לדוכן הפרפוצ'ינו המקומי, מכוניות וסתם מעופפים באויר."

ועכשיו, אני שואל אותו, מה עכשיו? "אני לא יודע," הוא אומר. "עוד מעט הבציר שם, ואם יקראו לי – לצלם, לאבטח או להתרוצץ על המיכלים, אני אבוא, בשמחה. בינתיים אני מצלם כמובן גם כאן, בארץ."

יוני 2005