קטגוריות:
| >> הכרם, הגפן והבציר » האזוריות בישראל לאן? חלק א |
סיכום ההרצאות מכנס הפתיחה של תערוכת Tec ENOLOGY 2006 מאת: אבי הלוי תערוכת Tec Enology 2006, שהתקיימה בתחילת פברואר 2006 בכפר המכבייה, נפתחה בכנס שעסק בנושא חלוקת הארץ לאזורי יין. הכנס התקיים על רקע פעילות שמתבצעת בימים אלו על ידי מר ערן הרכבי, מדריך ראשי לגידול גפן במשרד החקלאות, ומר בדברי הפתיחה בירך חנן בזק, יו"ר המועצה לגפן היין, את הנוכחים והודה לסטודיו בן עמי על מתן הבמה לעיסוק בנושא במסגרת פתיחת התערוכה. בין היתר אמר בזק ש"המועצה לגפן היין לקחה על עצמה אחריות כבדה לטפל בכמה נושאים מרכזיים בענף כאשר הרעיון הוא שהמועצה מאחדת את כל מי שעוסק בתחום ללא יוצא מן הכלל. אני מאלו שמאמינים שרק על ידי שיתוף מידע נוכל להגיע להישגים לכלל הענף. במסגרת נושא קידום היצוא של היין הישראלי הגענו למצב שצריך לטפל בנושא האזוריות, אשר אמור לקדם אותנו באופן משמעותי בהקשר של נושא חשוב לכולנו והוא היצוא". פרופסור עמוס הדס, עיתונאי וחוקר יין, הרצה על האזוריות בעולם. בדבריו ניסה להשיב על שלוש שאלות בנושא: מהו מושג האזוריות במובן הרחב? האם יש היררכיה במושג, בהקשר של אזורי גידול גפן היין? ומהן הגישות להגדרת האזורים ודרכי תיחומם? הדס טוען שבמובן הפשוט ביותר מסבירה האזוריות את מקום ייצור המוצר, כמו למשל בעולם הרכב: תוצרת יפן, תוצרת גרמניה. אלא, שכאשר עוסקים במוצר כמו יין, שהוא מוצר בעל חשיבות דתית-חברתית, יש משמעות לא רק למקום הייצור אלא גם למקום שממנו באו חומרי הגלם. האזוריות לפי תפישת העולם הישן, תפישת ה'טרואר', יוצרת קשר בין איכות היין למקום גידול הענבים ומקום ייצור היין. דבר זה החל עוד כאן בארץ בתקופה הכנענית וגם במקורות ניתן למצוא התייחסות לקשר בין איכות הפרי למקום גידולו. לפי תפישת העולם החדש, לעומת זאת, האזוריות באה לספק לצרכן מידע אמין ובדוק על אזור גידול הענבים מהן יוצר היין. בנוסף, הצהרת אזור גידול מצביעה בעקיפין על אימות המוצהר בתוויות היין, על קיומו של פיקוח שלטוני ועל אכיפת בעולם החדש האזוריות נקבעת בצו מינהלי של הרשות הממונה על הסחר והיא נעשית בדרך כלל על בסיס אחד או יותר מן ההיבטים הבאים: (1) תיחום גיאוגרפי (תוואי שטח, כביש, מסילת ברזל, תעלה, נהר, הרים, חופי אגם או ים), (2) תיחום מנהלי-פוליטי (מחוז, כפר, מועצה), (3) תיחום על בסיס פעילות כלכלית (סוגי גידולים, אזורי תעשייה, אזורי סחר או מיסוי מיוחדים) ו- (4) הכללת הגורמים הנ"ל בהיבטים אחרים כגון אקלים וקרקע. בארה"ב, שהיא מדינת היעד העיקרית ליצוא שלנו, מי שמבקש אישור מעמד "אזור יין" חייב להתוות את גבולות האזור, להצדיק ולהוכיח את טיעוניו והאיכויות המיוחסות לאזור בפני ועדה מוסמכת ובלתי תלויה. מעמד "אזור יין" מוענק לאחר דיון קפדני ומפורט על בסיס מינהלי, גיאוגרפי ונתוני ייחוד או איכות מוכחים. אזכור שמו של אזור היין בתווית, מחייב שלפחות 75% מהיין נוצר מענבי אותו אזור. חל איסור על שינוי הגדרת סוג היין בשל עירוב יין מאזור אחד ביינות מענבי אזורים שכנים, ועל היין להיות מיוצר בהתאם לתקן היין בנהוג בארה"ב. בדרום אפריקה החלוקה לאזורי יין נקבעה בהחלטה ממשלתית והיא מבוססת על: תכונות קרקע, אקלים ואיכויות יין משוערות או מוכחות. החלוקה היא היררכית בשלוש רמות: (1) אזור (Region) - יחידת שטח גדולה המוגדרת בדרך כלל על פי נהרות ועמקים. (2) מחוז (District) - יחידת שטח בינונית בה קיימים תנאי אקלים וקרקע מקומיים המעניקים איכות כללית מסוימת. (3) מתחם, תחום (Ward) - יחידת שטח ייחודית בקרקעותיה ואקלימה המקומי. באוסטרליה תיחום אזורי היין נעשה על פי תקנה ממשלתית, המבוססת על נתוני אקלים וקרקע. ההיררכיה בנויה גם כאן משלוש רמות: (1) תחום גידול (Zone) – חבל ארץ גדול בו מגדלים ענבי יין. (2) אזור (Region) – תא שטח בו לפחות 5 כרמים ששטח כ"א מהם הוא לפחות בן 50 דונם. על ענבי האזור להיות שונים בבירור באיכותם מענבי אזור שכן. (3) תת אזור – תא שטח שבו לפחות 5 כרמים אשר שטח כל אחד מהם לפחות 50 דונם שענביהם שונים בבירור מענבי האזור שסביבו. סיכום: • קיימות הגדרות "אזוריות" שונות. • בדרך כלל ההגדרות מבוססות על תיחום תאי שטח, לעיתים על בסיס קרקע ואקלים אך גם על פי מדדי איכות . • התקנות שהובאו כדוגמאות עדין בתוקף, אולם, כולן נתונות בהליכי תיקון למכנה משותף עם תקנות הסחר של השוק האירופאי. • מושג ה"אזוריות" נבחן כיום במטרה להכלילו בתקנות שיווק ירקות ופירות ומוצריהם. אדם מונטיפיורי, מנהל המחלקה המקצועית ביקבי כרמל, דיבר על חשיבות האזוריות לקידום המכירות והיצוא. בפתח דבריו השווה מונטיפיורי בין המצב הקיים לזה הרצוי. לדעתו, המצב הקיים אינו ברור. הוא אינו מספק את מטרות האיכות, הוא חסר הגיון, והוא יותר מבלבל מאשר עוזר. בנוסף טוען מונטיפיורי שאזורי הגידול לשוק המקומי שונים מאזורי הגידול ליצוא. מונטיפיורי מצפה שטיפול בנושא יביא ליותר רצינות, יהיה הגיון בחלוקה והיקבים יעמידו את נושא האזוריות במקום חשוב בתכנית השיווק שלהם. הוא גם מאמין שיין מאזור גידול מוגדר יהיה בעל ערך רב יותר מיין כללי. בהמשך, כאשר אזורי גידול מסוימים יצברו מוניטין ויהיו ידועים - יינותיהם יהיו בעלי ערך גבוה יותר מיינות מאזורי גידול בלתי ידועים. הוא הביא דוגמא מהנעשה בארה"ב שם, לדוגמא, יין מעמק נאפה תמיד יהיה בעל ערך גבוה יותר מיין שמקורו באופן כללי מקליפורניה. כאשר צרכנים בוחרים איזה יין לקנות הם מתייחסים לאזור הגידול כגורם השני בחשיבותו לאחר המחיר. שיקול האזור בא לפני שיקולים כמותג, זן הענבים והיבטים פרסומיים כמו מדליות ופרסים. את צרכני היין מחלק מונטיפיורי לשתי קבוצות על פי מאפייני מעורבות והתעמקות בנושא. הקבוצה הראשונה היא קבוצת האנשים בעלי המעורב בנוסף, מבחין מונטיפיורי בין שוק צרכני לשוק איכותי. לטענתו לישראל אין מספיק יין, שיכול להימכר במחירים נמוכים ויכולת כלכלית להצליח בשוק הצרכני (סופרמרקטים, למשל) שבו השוק מוביל ולא המוצר. לכן ישראל כמותג, צריכה לשמש כמקדם מוצר בשוק האיכותי שבו המוצר מוביל, עלויות היצור גבוהות, המוצרים יותר יקרים, האיכות גבוהה והאזורים מוכרים. מונטיפיורי טוען לנצחיות האזור לעומת זמניות המותג. הוא מצטט את 'הוברט דה מונטיל' מהסרט מונדו וינו שאמר: "כאן אנו מפתחים מערכת של מקום או כרם של איזור מסוים. מקוריות המקום מנצחת כל מותג. מותגים נשכחים כמו אנשים". מונטיפיורי הזכיר מותגים פופולא כדוגמאות למותגי מקום מוצלחים מביא מונטיפיורי את הגליל והרי יהודה. השמות האלו פונים לשוק היהודי-אתני, הם מובנים על ידי השוק הכללי, נותנים תחושת איכות, ניתן לראות את האזור ויזואלית על המפה ויש בהם שילוב של התקופה העכשווית עם המורשת ההיסטורית. דוגמאות פחות טובות הם שמשון ושומרון: לא כולם יודעים בדיוק היכן הם וקשה להגות אותם באנגלית. בהמשך הביא מונטיפיורי דוגמאות לשיטת המיתוג והשיווק ביקבי כרמל הרלוונטית לנושא האזוריות. יקבי כרמל מייצרים כרם / איזור הכרם: קברנה סוביניון, כרם זרעית, עמק קדש, יקבי כרמל. תת איזור: קברנה סוביניון, הסדרה האזורית, גליל עליון, יקבי כרמל. איזור: קברנה סוביניון, פרייבט קולקשיין, גליל, יקבי כרמל. שילוב של אזורים: קברנה סוביניון, סלקטד, (שומרון / שמשון), יקבי כרמל. ללא איזור: וינו, (ישראל), יקבי כרמל. לסיכום סיפר אדם מונטיפיורי שהוא מתקשה מאוד כיום להסביר ללקוחות פוטנציאליים מהעולם את ההיגיון שבחלוקה האזורית של ענף היין בארץ כיום. "אם זה כל כך חשוב לאנשים שקונים יין חייבים לעשות סדר בנושא" הוא אומר. הרצאתו של אדם מונטיפיורי הסתיימה במילים: If wine is not part of a place – there is no reason to buy wine from בכנס הושמעו עוד שתי הרצאות. ערן הרכבי, מדריך ראשי לגידול גפן במשרד החקלאות, דיבר על איפיוני אזורי הגידול בישראל. הוא סקר את החלוקה המסורתית לחלוקת הארץ לאזורים, נביא את סיכומי ההרצאות הללו בכתבת חלק ב' בקרוב. |
התקנות המתאימות. ציון אזורי מחייב שייצור היין נעשה על פי תקן מדינה בה יוצר או של המדינות אליהן הוא מיוצא. עוד לפי תפישת העולם החדש - באזוריות יש משמעות לסוג היין אך לא לאיכותו. מנקודת מבט של הצרכן בעולם החדש האזוריות מספקת ידע בדוק ומפוקח על אזור הכרמים, ובהיעדר ציון איכות מוכחת, אזור היין משמש לצרכן אמת מידה להערכת איכות היין לפי ידע קודם על איכות היינות מענבי אותו אזור, ויכולות יצרן היין. בנוסף יש לצרכן יכולת להעריך את כדאיות רכישת היין במחיר המצוין על הבקבוק בהשוואה ליינות אחרים שעל המדף.
ות הנמוכה: הם נהנים מטעם של יין, הם נהנים משתיית יין בחברה, הם אינם מתעמקים בפרטים, הם בוחרים יינות בטוחים והקניות שלהם ספונטניות ללא תכנון מראש. הקבוצה השנייה, לעומת זאת, הם אנשים בעלי מודעות עמוקה לכל מה שקשור ביין. מדובר בלקוחות מסורתיים המתעניינים ביין באופן קבוע. סגנון החיים שלהם כולל התייחסות רצינית ליין, הם קוראים את התוויות האחוריות שעל הבקבוקים, הם קוראים מודעות, הם נהנים ללמוד על יין ותהליך בחירת היין אצלם מדוד ומושכל. אצל אלו יש לאזוריות משקל מכריע בבחירת יין.
סוגים רבים של קברנה סוביניון, כמעט אי אפשר היה לשווק את היינות האלו מבלי להתייחס להיבטים האזוריים. הובאו חמשת הדוגמאות הבאות:
לפיה נפרסה הארץ לפרוסות רוחב: גליל, שומרון, שמשון, הרי יהודה והנגב.