מאת: שגיא קופר

"איך בוחרים יין..." תיקלו אותי ממערכת האתר. "תכתוב על בחירת יין לקראת הבחירות". נושא מצוין, חשבתי.  אבל במחשבה השנייה הבנתי שאין לי שום מושג.

לא, באמת. זו מסכנות אמיתית לכתוב על יין. כבר הרבה זמן שאין לי חופש בחירה בכלל. יקבים, יבואנים... כל אלה – או חלקם, לפחות – שולחים בקבוקי יין לטעימה, ואני חייב לפתוח את כולם, לטעום ולנסות כל אחד ואחד. איבדתי את זה, את יכולת הבחירה. קשה.

האמת שאני מגזים, כמובן. הנה, רק בחודש האחרון יצא לי לקנות שלושה בקבוקים בכסף מלא, מתוך בחירה. טוב, כמעט בחירה. הצורך היה מקצועי, זה היה לשם השוואה בין יינות ישראליים וכאלה מחו"ל. אבל יכולתי לבחור... כל דבר, כל עוד זה אדום, ופינוטאז'.

יין הוא עניין של צורך. לא משנה כרגע אם זה צורך רגעי או מתמשך, אם זה עניין של התמכרות או משהו של פעם ביובל. כשאנחנו קונים יין, אנחנו עושים בחירה מתוך צורך מסוים, ולכן יש להגדיר קודם כל את הצורך.

אפשר להיכנס לכל מיני תיאוריות שיווקיות על התנהגות צרכנים וכו', אבל יום הבחירות תפס אצלי מימדים כמעט של פורים, ולכן נלך על הגישה הקלילה יותר. נגדיר אם כך את הצורך.

ראשית צריך לדון בסיטואציה. להבנתי, לפחות כשאני קונה יין, הוא נקנה קודם כל בהתאמה לסיטואציה שבו הוא יצרך. יין לארוחה? יין לבילוי 1:1 עם מישהי (מישהו?), יין לבילוי של יותר מ- 1:1? יין לצריכה עצמית או לטעימות?

הסיטואציה גם מגדירה בדרך כלל את טווח המחירים. לא שווה לקנות יין במחיר של שלוש ספרות לארוחת מזנון שאליה מוזמנים חצי עולם ואשתו, שאוכלים על צלחות חד פעמיות. ממילא לא יהיו שם אפילו כוסות ראויות. אז קונים משהו סביב 50 ש"ח, ואם אין שומדבר טוב יותר בסביבה – נצמדים לבקבוק וזהו; האוכל ממילא יהיה אקלקטי. במצב כזה, הולכים על מפלגת ביניים שכזאת, הייתי אומר. מעין קדימה חסרת זהות.

יין לעימות חזיתי עם חבורה של פיינשמעקערים שיוצאים כל יום שני למסעדת אנטה מאריס ושוברים שם רידל'ים בנוסח סירטאקי הוא כבר עניין אחר לגמרי. פה חשובה ההתלבטות, ההתבוננות... זה מקרה קלאסי שבו הולכים ל"דרך היין" או ליואב יער, יורדים למרתף, יושבים ושוברים את הראש. מתיעצים עם המומחים, מתקשרים לחבר'ה, פותחים מגזינים, בוחרים ובסוף נזכרים שהמסעדה המדוברת היא לא מסעדה צמחונית, ומתחילים את כל ההתלבטות מחדש. בסוף יוצאים ביד עם בקבוק שכולו אמירה, משהו אזוטרי לחלוטין, משנת בציר מפוקפקת שעדיין לא הוכיחה את עצמה (או כבר מזמן-מדי הוכיחה את עצמה). באים, שמים את הבקבוק על השולחן ואומרים משהו כמו "עניין אותי לדעת אם היין הזה כבר פתוח/שנה מוכיחה את עצמה/עוד שווה משהו וכן הלאה. מפלגה מקבילה? שינוי מול חץ, משהו כזה. כך או אחרת המחיר גבוה, ותמיד, כמעט תמיד, תהיה לך תחושה שבזבזת משהו...

גישת הצורך בהתאמה לאוכל היא כמובן הגישה שכולנו אוהבים ביותר. מוזמנים לארוחה, מבררים מה המנה השלטת/המעניינת ביותר, ומחפשים לה את היין המתאים ביותר. בגישה הזאת, רק בשלב הבא יכנס לשיקול קהל השותיינים, ומכאן גם שאלת המחיר וסוג היין. באנלוגיה, הייתי אומר שאם בגישת הסיטואציה עוד יש לבחור בין המפלגות בעלות סדר היום המדיני מול החברתי, הרי שבגישת האוכל ההתלבטות היא בין המפלגות עם סדר היום החברתי. הדברים הם הרבה יותר "מטה לכדור הארץ", קרובים לחזה ולצלחת.

מלבד גישת הסיטואציה, וההתאמה לאוכל, יש הגישה הטכנית: יין זני? בלנד? משהו משל עולם חדש או שמא משהו ישן וקלאסי? אדום או לבן?

פה השאלה מורכבת: האם אנחנו אנשי כללים או מהפכנים?

אם אנחנו אנשי כללים, אנחנו בוחרים יין אדום לבשר, מחפשים קברנה סוביניון לסטייקים או מרלו לכל דבר אחר (טוב, לא, לא, לא לכל דבר אחר) ומורידים מהמדף בקבוק יין לבן לארוחת דגים. אפילו אם אנחנו בעניין של מהפכות, המקסימום שאליו נגיע בגישה הטכנית הוא איזה בלנד או יין זני שאינו קברנה/מרלו/שרדונה/ס"ב, אבל משהו ש"מתאים", ללא סיכונים מיוחדים. משהו מדיני, עבודה מול ליכוד כזה, עם שמץ של "מה כבר יכול לקרות?"

בפוליטיקה? כלום. מה זה משנה במי בוחרים? התקציב לא יאושר במילא, כסף ילך למקומות הלא נכונים בלאו הכי, הסכמים לא יהיו הסכמים ומלחמה עם הפארסים תהיה כך או אחרת.

לעומת זאת, אם לא יבחר בקבוק היין הנכון לארוחה, לאוכל או לסיטואציה, יש סכנה שנתחרפן. אם היין יהיה רע – יהיה חבל על הכסף. אם היין לא יתאים לאוכל – הלך על המנה. אם היין לא יתאים לחבר'ה, הם לא ישברו כוסות ולא יהיה סבבה של סירטאקי.

לכן אני אומר: ביום הבחירות, ה- 28 לחודש, אם אני לא טועה, צאו מוקדם בבוקר ופיקדו את הקלפי הקרוב למקום מגוריכם (או איפה שאתם מצביעים). אחר כך, עיזבו אתכם מכל הוויות העולם, שכחו מכל הסובב אתכם, כל היהלומים, הליברמנים, הפֵרצים או הפֵרֶסים, רדו למרתף של חנות היין החביבה עליכם וצאו משם רק אחרי שבחרתם בבחירה הנכונה ביותר.

מרץ 2006