קטגוריות:
| >> אביזרים, מונחים והמצאות » ה"בין" ומקורו? | |
שגיא קופר בתקופה האחרונה אנחנו שומעים הרבה יותר את המילה “bin”. מלבד היותו מונח משמח ומשמים כאחד בבנקאות (bank identification number), הרי שהוא משמש את ידידינו האוסטרלים, ובמיוחד את פנפולד'ס, לציון סטוקים ואיכויות של יינות. אבל מה מקורו של המונח הזה, שמרמז על חבית מסוימת, או איזור במרתף? מי יזם אותו? היקבים? הסוחרים? המסעדות הגדולות של אירופה? מושג ה- bin הוא למרבה הפלא מושג צרכני, בדיוק כמו "התיישנות בבקבוק" ומונחים אחרים שקשורים במרתפי יין. כל פעם שאני מסתכל על אוסף היינות המגוחך שלי, ששוכב על מדפי ספריית הפח הישנה במרתף הטחוב (אבא, אל תתקן אף פעם את הצנרת, אתה שומע?) של הורי, אני חושב כמה חביב זה יכול היה להיות לו היה לי מרתף יינות ויקטוריאני, כזה עם מדפים, ארגזים, סולמות וקורי עכביש. ארגזים שלמים הייתי ממקם שם... אבל האמת ששותי היין של אז לא בהכרח רוו נחת. יין מקולקל היה דבר שבשגרה, המחירים היו שערורייתיים, והכי גרוע – היה משעמם. למה היה משעמם? כי שתית כל הזמן את אותו היין. אלא אם כן היית מאוד עשיר, כמובן. כדי להבין את זה, אנחנו צריכים לצאת למסע קצר בזמן, לאנגליה הויקטוריאנית, ולימים שבהם במקומות רבים יין טוב היה לא רק נחלת העשירים, אלא שהיה ממנו רק מבחר מצומצם. למה מצומצם? כי בימיה של המלכה ויקטוריה, וגם קודם כמובן, לא היו חנויות יין. שינוע יין בבקבוקים היה עניין קשה, לקנות בקבוק יין בודד ממישהו היה נהוג כמו לטוס לירח, והמינימום שסוחרי היין היו מוכרים היו ארגזים. בלתי אפשרי היה לעשות אחרת מלבד לקנות ארגזים. בתים עשירים היו צורכים כמויות יין גדולות הרבה יותר מארגז או שנים בשבוע, וכך יצא שהם היו רוכשים חבית שלמה – או יותר - של יין מסוים. הסוחר היה שולח שוליה, או פועל, שיבקבק את היין באחוזה או במעונו של המזמין, וממקם את הבקבוקים במרתף, במקום מסודר, שהוקצה לאותה חבית. הבקבוקים לא היו סתם בקבוקי יין, אלא בקבוקים שיוצרו במיוחד עבור הלקוח, נושאים את שלט האבירים או החותם שלו ואת שמו, לעיתים קרובות מוטבעים בזכוכית. האדריכלים של אותם הימים – שהכירו מן הסתם את לקוחותיהם – תכננו את מרתפי היין התת קרקעיים באופן כזה שישמרו על טמפרטורה ולחות פחות או יותר קבועות, אבל לא רק. הם בנו בקירות מגרעות גדולות, שהופרדו זו מזו במחיצות לבנים ובמדפי לבנים. כל מגרעת כזאת הכילה מספר בקבוקים שהיה מתקבל מביקבוק חבית אחת, היה לה מספר, והיא נקראה פשוט bin – מקום אכסון. כשם שהיה dustbin, או bread bin, כך היה גם wine bin. במשך הזמן הצטברו פה ושם בקבוקים שלא נשתו בין שנה לשנה, ומבציר לבציר, וכך התפתחו גם בבתים אוספי יינות שלמים, מסודרים וממוספרים. מן הסתם קיימת מחלוקת באשר להיכן התפתחו הבינים הראשונים – האם אצל הסוחרים או אצל הצרכנים – אבל יש להניח שהסוחרים התחילו למכור ולאכסן יין בבקבוקים רק אחרי שהדרישה ליין בכמויות קטנות התפתחה, ולא מוקדם יותר. בשלב שבו הסוחר כבר כמעט גמר את הבקבוקים שהיו ב- bin מסוים, הוא היה עושה bin end sale, שהיא מכירה של שורה או שתים במחירים נמוכים במיוחד, כדי לפנות מקום לחבית הבאה. היה יכול להיות נחמד אם היקבים הישראליים היו עושים מכירות דומות, ממש כשם שחלק מהם עושים מכירות של יין עתידי. כאמור, גם מונחים אחרים כמו laying down the wine והתיישנות בבקבוק הגיעו מהימים ההם, שבהם הצרכנים עצמם היו מי שהזדקקו ליישון יין במרתפים. ואם יש לכם מרתף טחוב, או אולי מקרר יין, ואתם רוצים לשמור על התויות לאורך זמן, הקיפו את הבקבוקים בשניים שלושה סיבובים של סראן ראפ – ניילון נצמד. שמתי לב שככה הג'וקים לא רואים את התויות ולא אוכלים אותן, אבל הן גם לא מתפוררות. יש לזה עוד יתרון: למי שאין פתרון אחר, ניתן להניח את הבקבוקים זה על גבי זה בלי חשש, שכן הסראן מפריד וגם מקבע. מקור התמונה |
