קטגוריות:
| >> הכל מכל » הדרך אל האושר | |
מאת: חיים גן לפתחה של 2006 יש החשים ברוחות של שינוי המנשבות בין שורות הגפנים בכרמי הארץ, ומדברים על תקופה קלה יותר. האומנם? מנתוני סקירה של שוק המשקאות האלכוהולים והיינות שערכה חברת "קרדיט אינפורמיישן אסוסייאשן" (CIA), מקבוצת גאון שוקי הון, עולה כי ענף היין בישראל כולל 12 יקבים מסחריים, מתוכם 5 יקבים גדולים המעבדים מעל ל-2,000 טון ענבים בשנה. מלבדם קיימים עוד כ-200 יקבי בוטיק. כ-90% מהם נמצאים בבעלות פרטית ומעטים שייכים לקיבוצים, וסך כל הייצור שלהם בליטרים זניח. מרבית יקבי הבוטיק בני כשש שנים ופחות ולכן קשה להעריך את רמת ההישרדות שלהם כעסקים בעלי רווחיות גבוהה. שוק האלכוהול נאמד בהיקף של כ–1.2 מיליארד ש"ח בשנת 2005. מדובר בגידול של כ– 20% לעומת השנה הקודמת! ואולם, שוק היינות, טוענים ב-CIA, מהווה כ-800 מיליון בלבד מתוך המשקאות, ובו הגידול לעומת 2004 הינו של 3% בלבד. כלכלני ה-CIA היטיבו להגדיר את איפיוני היין הישראלי. הם קובעים כי איכותו טובה וכי יש לו שתי תכונות עיקריות: הוא בעל מתיקות מסוימת ואינו מתאים ליישון. המשק נראה כיוצא מהמיתון. יזמים שוב מעזים לפתוח מסעדות בהשקעות גדולות, וגלי תיירות מגיעים אל חופי תל אביב ואילת. משווקיהם של משקאות חריפים מצליחים לנצל את המצב, ואילו שוק היין לא גדל באופן משמעותי. אם כי שנת 2005 הייתה שנת שיא בייצוא יין מישראל. מסוכן יהיה לשגות באשליות ובאופטימיות יתר. חשוב וטוב לייצא, אך עתיד ענף היין בישראל תלוי ראשית כל בהגדלת השוק הפנימי. תפקיד הייצוא, בשלב זה לפחות, להוות מעין השלמת הכנסה ובניית שוק עתידי. את עיקר פרנסתה כיום חייבת תעשיית היין הישראלי להרוויח בארץ. כיצד עושים זאת? במאמר זה אנסה לעלות חמישה רעיונות לקראת שנת היין הבאה עלינו לטובה. דמרקציה זה שנים אחדות נמשך בענף הוויכוח על דמרקציה (תיחום, זיהוי כרם או אזור גדול) של היין הישראלי. שיטת הדמרקציה היא שיטה הנהוגה בכל העולם ועניינה קביעת תקנים למוצרים חקלאיים על יסוד מוצאם הגיאוגרפי, זני הפלורה הרלוונטיים, שיטות גידול הפלורה, רמות היבולים, שיטות עיבוד חומר הגלם לכדי מוצר חקלאי סופי וכן הלאה. קיים ויכוח בין אלה הסבורים כי יש צורך בתקינה ישראלית בתחום היין, לבין אלה הטוענים כי עוד לא בשלה העת לכך. אך איש אינו רואה בדמרקציה עניין שלילי, ודומה כי הכל מסכימים שהתעשייה יכולה ליהנות מתקינה מתאימה. אין צורך להכריע בשאלת העיתוי, אך יש להתחיל בפעולות מכינות לקראת דמרקציה – יש לפתוח כבר כיום בדיון רציני על התאמת זנים וייחורים לאזורי גידול, ועל סטנדרטים של ויטיקולטורה וויניפיקציה. היינות הישראלים וכן קהל חובבי היין, משוועים למנגנון שייצר בינם היררכיה ברורה. ברירת וקליטת זנים לישראל אקלים ים תיכוני המתאים מאוד לגידול ענבי יין, לימדונו אבותינו. אמירה נכונה, אך אינה מדוייקת ומפורטת מספיק. טעימה שנערכה רק בחודש שעבר ב"יין וגורמה", ומתפרסמת בגיליון זה, מטילה (שוב) ספק בכדאיות של גידול ענבי פינו נואר בטרואר הישראלי. דומה שתהליך ברירת וקליטת הזנים בארץ צריך להיות, בו זמנית, דמוקרטי, קולקטיבי ומושכל יותר. מדוע להתעקש על זנים אציליים המשגשגים רק באקלים קר וגשום מחד גיסא, ולהקשות על ייבוא זנים חדשים ארצה – העשויים להתאים יותר – מאידך גיסא? לאור הפריחה שיודעות כעת תעשיות היין ביוון וקפריסין, האם לא כדאי לבדוק כיצד ייקלטו כאן זנים יוונים? האם הצלחתו של הסירה באזורי גידול שונים בארץ אין בה כדי לעורר סקרנות בייחס לקליטתם של הגרנאש גרי, הסאנסו, המורבדר, הפיקפול, וזנים נוספים מדרום מערב צרפת? מציאת ויצירת בידול הבעיה הגדולה ביותר של היין הישראלי, בטווח הארוך, הוא חוסר הייחודיות שלו. דומה כי התעשייה החליטה למצב עצמה כתעשיית עולם חדש לכל דבר ועניין, המייצרת בעיקר שרדונה, מרלו וקברנה. המחויבות של הישראלי לזנים אלה אינה נשענת על מנהגים עתיקי יומין. מאידך גיסא, הישראלי הוא שילוב של פטריוט וחובב אופנות, הוא ישמח ליין ישראלי באמת ובתמים. ספק אם בענף, שם נוטים לזלזל ביצירה החד פעמית של זן ענבים ישראלי ליין, מבינים שעבור הצרכן הישראלי המצוי, אין כל רע בארגמן. שתי דרכים לייצר יין שכזה. האחת היא פיתוח זן או זנים חדשים, פעולה שנעשתה כבר פעמים רבות בישראל בכל הנוגע לזני מאכל; השניה, פיתוח יינות חדשים מזנים קיימים. יש ללמוד מהאופן שבו שינתה ניו זילנד הקטנה את יחסו של העולם לסוביניון בלאן. חינוך לחינוך אין תחליף בטווח הארוך ותעשיית היין חייבת לעסוק בחינוך בכל צורותיו והיבטיו. צעיר ישראלי, המעוניין ללמוד ייננות, אין כל סיבה שייאלץ לנסוע לחו"ל, אך חשוב עוד יותר הוא חינוכם של צרכני היין. "תן לי נער בן 13 לחודש, והוא שלי לשארית חייו", אומר הפתגם הישועי הידוע. אומנם, אסור להטיף לבני 13 לשתות יין, אך את תקציבי הפירסום והקד"מ הלא מבוטלים של התעשייה, תיטיב לעשות אם תפנה לאנשים צעירים. מדוע למשל, שהתעשייה לא תפרוס חסותה על מבצע שבו ניתנת כוס יין ישראלי חינם במסעדות לכל המציגים תעודות חוגר וסטודנט? זו רק דוגמא אחת מני דוגמאות אפשריות רבות לקירוב לבבות צרכנים צעירים ליין הישראלי. ללא מורא, ללא משוא פנים ההתנהלות של התעשייה הישראלית אל מול הייבוא היא התנהלות פחדנית. בלחצה של התעשייה שינה בשנה שעברה המחוקק את המיסים על יינות ייבוא, באופן שייקר מאוד את יינות הייבוא הזולים ביותר, אלה שאנו רגילים למצוא בקטגוריות "4 במאה" ו"5 במאה". זו טעות, כי הפרוטקציוניזם הוא מנגנון שתמיד מקטין את השוק, וכי שוק גדול ככל האפשר הוא בראש ובראשונה אינטרס של היצרנים המקומיים. ככל שהיינות יהיו זולים יותר – יהיה מקורם אשר יהיה – ישתו כאן יותר יין. ככל שתגדל הצריכה, תוכל התעשייה המקומית לגדול, אך כדי לעשות זאת, חייבת היא לשנות תפיסה, ולהתנהל מול יינות הייבוא ללא מורא, וללא משוא פנים. |
