קטגוריות:
| >> כתבות » השורשים העמוקים של גפן היין | |
לפי הממצאים ההיסטוריים של משפחת שוסייוב, מסתבר כי גפן היין בארץ מסמלת את שורש ההתישבות היהודית בארץ ישראל. ציפי לביא מצאה את שורשי הציונות בסיפור המתחיל ברחובות מאת: ציפי לביא מתוך מאמר שפורסם במגזין יין גורמה ואלכוהול, אוגוסט 2007 תחייתו של ענף גפן היין בארץ ישראל, שנכרת במהלך 400 שנות השלטון העותומני, נזקפת לזכותו של הברון רוטשילד והמושבות הראשונות. אבל, בנפרד, ובלי כל קשר ליוזמת הברון, התארגנו בפולין וברוסיה קבוצות של חובבי ציון וביוזמתם וכספם, רכשו אדמות, נטעו גפנים ובכוחות עצמם הקימו, בשנת 1890, מושבה חקלאית - הלא היא רחובות. בין קומץ המשפחות הראשונות שרכשו אדמה ונטעו כרמים הייתה משפחת שוסייוב. ראשיתה בנחלה בת 50 דונם שצמחו במהלך כמאה שנים ל-220 דונם כרמים בבעלותו של צבי שוסייוב וגם יקב משפחתי קטן. מאז נטע ר' שלום בן-דוד שוסייב, לפני 5 דורות, את הגפן הראשונה, עסקה המשפחה בעיבוד גפן היין ובתולדותיה משתקפים ההיסטוריה של ענף גפן היין וההתיישבות היהודית החקלאית בארץ ישראל. רחובות הייתה ההתיישבות הראשונה שנמנעה, אידיאולוגית, מלהסתפח אל מושבות הברון. היא הוקמה ע"י אגודה בשם 'מנוחה ונחלה' שנמנתה על תנועת 'חובבי ציון' וחרתה על דגלה להקים את ההתיישבות בכוחות עצמה ולשמור על עצמאותה החברתית והכלכלית. קורות משפחה אחת שלום בן-דוד עלה לארץ ישראל בשנת 1890 והוא בן 18, יתום שאומץ ע"י זוג חשוך ילדים, ממוצא בוכרי, בשם שוסייוב. מדבריו של גלוסקין ניתן להבין מדוע נדרש זוג חובבי ציון לאמץ כבן, נער בוגר, בבואם לרכוש נחלה לעצמם ולדורות שיבואו אחריהם. עד מהרה התנחל הצעיר על חלקת 50 הדונם שהוקצתה לו, התחתן, הקים בית ורכש זוג פרדות בעזרתן חרש את כרמו וכדי לפרנס את משפחתו חרש גם כרמים של אחרים. במשך הזמן רכש לעצמו מיומנות בזמירה והפך להיות זומר הגפנים הכי מבוקש ברחובות וסביבותיה. בעזרת השם והברון כבר בתחילת הדרך, בתום שנות העורלה של הכרמים הצעירים, קיננה דאגה בליבות החלוצים הנלהבים: "מה יהיה גורל הענבים?" כותב על כך גלוסקין: "השאלה ניקרה במוחנו. אמנם האמנו שהקדוש ברוך הוא יעזור אבל בעולם המעשה אין נוהגים לסמוך עליו בלבד... הכרמים ישאו פרי לתהילה ותפארת, ובאמת איך והיכן יימכרו הענבים? ידענו שהברון בונה יקבים גדולים אך הם נבנים בשביל ראשון לציון, שהוא תומך בה, אבל מה יהיה גורל בני רחובות?..." ואכן, בסופו של דבר נכנעו חברי 'מנוחה ונחלה' והתמסרו לחיבוקו של הברון. האפשרות האחת והיחידה הייתה להשתדל אצל הברון רוטשילד שיסכים לקלוט את ענבי רחובות ביקב בראשון לציון. המשימה הצליחה, הברון הסכים לקלוט ענבים של שני הבצירים הראשונים בתנאי שהרחובותים ידאגו גם למכירת היין ולא יסמכו על המנגנון שלו בלבד. בסופו של דבר, גם האידיאליסטים של רחובות לא נמלטו מלהזדקק לנדיבותו של הברון כדי לשרוד. מאוחר יותר (1903) הוקמה גת ברחובות, שם נסחטו הענבים והתירוש הובל אחר כבוד לראשון לציון. בתחילת הדרך נהנו הכורמים ממחירים נאים שהברון שילם עבור יבול הענבים. אבל, שנה אחרי שנה מלאו היקבים ביין שלא נמכר וכתוצאה קטנו התשלומים. כשהתקרב הבציר נאלצו לזקק את היין לאלכוהול כדי לפנות מקום לבציר חדש. כבר בשנת 1898 הסתבר שהיקב אינו יכול לקלוט את כל יבול הענבים ונאסר על הכורמים לטעת כרמים חדשים, פרט לנטיעות של כנות אמריקניות עמידות לפילוקסרה. כורמים רבים נאלצו לעקור חלק מהכרמים ולהסב את המשק החקלאי למטעי הדרים, רפת ולול. פנים אל פנים עם המציאות תלאות רבות היו מנת חלקם של ראשוני הכורמים. זני הענבים שניטעו על פי המלצות מומחי הברון רוטשילד לא התאימו לקרקע ולתנאי האקלים. התעמרות של השלטונות התורכים, התנכלות של השכנים הערבים וסכסוכים על השגת גבול ושטחי מרעה. בשנת 1896 פרצה מחלת הפילוקסרה בכרמי זכרון יעקב ואיימה גם על כרמי רחובות. למרבה המזל נפגעו רק כרמים בודדים ומרבית הכרמים נצלו. בשנת 1899פקדה את הארץ מכת ארבה שנחת ביבנה השכנה וכילה כל מה שצמח. צעירי רחובות נחלצו למלחמה והצליחו לדחוק את פגעי הארבה מנחלותיהם. חוסר ניסיון וידע בשיטות ואמצעי הדברה, העמיד את הכורמים חשופים לפגעי טבע ולנזקים חדשים לבקרים. קשה להיות יהודי ראשוני הכורמים נאלצו להתמודד לא רק עם ההכרח לפתח מיומנות ולהסתגל לקשיים שבעבודה החקלאית. עבודת אדמת ארץ ישראל הציבה בפניהם אתגר חדש – קיום מצוות היהדות ככתבן וכלשונן. מצוות העורלה והמעשר לא היוו בעיה, אבל ההכרח לקיים את חוקי השמיטה כלשונם גרם לעימות סוער בין 'הישוב החדש' ל'ישוב הישן' ובין רבנים מחמירים למקלים בארץ ובתפוצות. רבנים שהכירו בצורך הקיומי של עובדי האדמה, הציעו (חרף התנגדות נחרצת של רבנים אחרים) את 'הסדר המכירה'. במכתבו אל הברון כותב הרב יצחק אלחנן ספקטור היתר זמני שנוגע רק לשנת תרנ"ה – 1895, תוך הדגשה שאין לראות בזה היתר גורף לשמיטות שיבואו בעתיד: "יען שראינו כי הדבר נוגע לפקוח נפשות רבות, עניים ואביונים שלא יתמו לגווע ח"ו ולא ינטשו מנחלתם באה"ק חלילה הסכמנו אנכי עם עוד רבנים גאונים יחיו להתיר באופנים אלו היינו שימכרו את הכרמים והשדות הגוף והפירות על משך שני שנים שנת השמיטה ושנה לאחרי לישמעלים דווקא והמכירה יהי' בקניין כסף ושטר כדת ושיתנו בפירוש שיהי' מועיל שטר וכסף של דיננו לקניין גמור והמכירה יהי' עשוי בב"ד של ישראל בעה"ק בבד"צ של האשכנזים או בבד"צ של הספרדים ואז יהי' מותר לעשות ע"י אינם יהודים גם מלאכות דאורייתא וע"י ישראל העניים רק מלאכות דרבנן.." חובת קיום מצוות הייתה מושרשת בחיי הקהילה ובשגרת העבודה והתנהלה בקפדנות ובקנאות. הנחת תפילין ותפילות בעיתן היתה נורמה מחייבת ותנאי לכשרות היין. בדרך להבראה בראשית 1900, לאחר שנואש מהתנהלותם הכושלת של מפעל ההתיישבות החקלאית והיקבים, העביר הברון רוטשילד את הטיפול במושבות חסותו לחברת יק"א - חברה שהקים הברון הירש במטרה לתמוך בהתיישבות חקלאית יהודית בכל מקום על פני הגלובוס בו ניתן היה לרכוש אדמות וליישב מהגרים יהודים פליטי הפרעות ברוסיה. תחת חסותה של חברת יק"א בוטלו תשלומים מסובסדים, הופסקה נטיעה, החלה עקירה של כרמים ומצבם הכלכלי של הכורמים הורע מאד. חלקם נטשו את הכרמים לטובת פרדסים ופלחה ואחדים, שנפשם נקעה מהתלות ביקב בראשון לציון ובמוסר התשלומים, התאגדו והקימו יקב קטן, ייצרו יין ואף ייצאו אותו למצרים. יזמה זו לא הוכתרה כהצלחה כלכלית. בשנת 1906 העבירה יק"א את היקבים וחברות השיווק לידי הכורמים והוקמה 'אגודת הכורמים המאוחדת של יקבי ראשון לציון וזיכרון יעקב' שכללה את כורמי ראשון לציון, זיכרון יעקב, חדרה, פתח תקווה, נס ציונה, רחובות וגדרה. בשנים הראשונות הצליחו הכורמים לצמצם את עודפי היין ולשפר את רווחיות היקבים, תוך פתוח שווקים חדשים ומסחר ביין. במשך השנים הצליח הענף להיאבק ולשרוד גם את קשיי מלחמת העולם הראשונה (1914 – 1918) ואת סגירת השווקים ברוסיה ובארה"ב, שבאו בעקבותיה. ויקרא שמה רחובות ויאמר כי-עתה הרחיב יהוה לנו, ופרינו בארץ (בראשית כו') למרות הקשיים והאסונות שפקדו את ענף היין המשיכה משפחת שוסייוב בעבודת האדמה וטיפוח הכרמים. צבי זוכר איך כילדים יצאו עם סבם שלום בן-דוד ואביהם דוד בן-שלום לעבודה בכרם בעונת הבציר. איך יצאו לדרך עם אור ראשון, בעגלה רתומה לסוסים. בדרך קנו פיתות חמות בשכונת התימנים של רחובות, וכשהגיעו לכרם, לאחר תפילת הבוקר, הטיבו ליבם בארוחה ארץ ישראלית של פיתות וזיתים. האחוזה המשפחתית המשיכה להתרחב ולפרנס את בניה. כשרכשה אגודת 'הפועל הצעיר' הרחובותית חלקה בת 850 דונם בואדי חאנין (הרי היא נס ציונה של ימינו) חולקה האדמה בין חקלאי רחובות ומשפחת שוסייוב רכשה 40 דונם נוספים. בגיל צעיר קיבל צבי שוסייוב (דור שלישי של כורמים) את המושכות לידיו. האב בתקופת מלחמת העולם השנייה לא היה ביקוש ליין וכדי לשרוד נאלצה המשפחה לטפח רפת של חולבות שאפשרה ייצור גבינה לצרכי הבית ולמכירה. במהלך מלחמת השחרור כשלא היו ידיים עובדות נעזרו החקלאים באסירים מכלא רמלה. עם קום המדינה חולקו אדמות לגידולי בעל באזור גזר סיידון וכמו רבים מכורמי רחובות ונס ציונה, רכשה משפחת שוסייוב שטח נוסף של 25 דונם לגפנים ו-5 דונם לשקדים. הנטיעות באזור זה היו של גידולי בעל. רק בשנת 1955, עם הקמת קו המים ירקון- נגב, הגיעו מים לאזור והוחל בהשקייה. לאורך השנים נשרו 60% מרוכשי האדמות באזור וצבי הוסיף לבעלותו 100 דונם נוספים. כיום הוא חולש על 220 דונם כרמים. שיטות חדשניות עם קום המדינה נעשה משרד החקלאות מעורב במדיניות טיפוח כרמי יין - הקצאת רשיונות לנטיעות חדשות והעדפת זני ענבים באמצעות מענק כספי לזנים הרצויים. בשנת 1955 פרש צבי שוסייוב מאגודת הכורמים והחל למכור ענבים לכל המרבה במחיר, בעיקר ליקבים הירושלמים, ליקב פרידמן בפתח תקוה וליקבי בנימינה. עד שנת 1956/7 עדיין עיבד את האדמה בעזרת פרידות והיה אחד משני הכורמים הראשונים שהכניסו טרקטור לעבודת הכרם. במהלך השנים אימץ ויישם צבי את החידושים הטכנולוגיים והשיטות המודרניות בטיפוח הכרם - שיטות זמירה, הדלייה, דישון, השקייה והדברה. לכן, איכות הענבים של כרמיו היא מהמעלה הראשונה. כשיקבי בנימינה בחרו כרמים מובחרים לסדרת 'היוגב' – הצהרה שאיכות היין נובעת בראש וראשונה מהכרם - היו כרמי משפ' שוסייוב בין הנבחרים. כיום, מטופחים בכרמי שוסייוב הזנים קברנה סוביניון, מרלו, שיראז, שרדונה, ריזלינג, קריניאן, פרנץ קולומבר, מוסקט אלכסנדרוני ו-10 דונם ענבי מאכל – סולטנינה. לצבי ורעייתו מרים שני בנים ובת - דוד |
