קטגוריות:
| >> אביזרים, מונחים והמצאות » התווית המתקלפת | |
מאת: שגיא קופר בילדותי, היה להורי מעין ארון משקאות מאחורי דלת חומה, במה שקראו אז "מזנון". בלי יוצא מהכלל, כמו כל הארונות בני זמנו, היה גם לארון משקאות זה מדף זכוכית, מראה מותקנת בחלקו האחורי, מנורת פריג'ידר קטנה וחלק תחתון עשוי פרספקס ירוק. מעל למדף שכנו לבטח כוסות הקריסטל, ומתחתיו עמדו, סדורים יפה, בקבוקי המשקה. החלק המעניין של הארון – "הבר" הביתי – הזה היה החלק הפנימי של הדלת שלו. על הדלת הזאת הודבקו, ביד מסורה, תוויות רבות של משקאות שונים ומשונים, ויסקי עם זוג כלבים על התווית, משהו עם 100 חלילנים, יינות מכל העולם (ובעיקר מזכרון), וגם, אם זכרוני לא מטעה אותי, תווית אחד ויחידה של שמפניה. או קיי, לא ממש שמפניה אלא יין נתזים, אבל מי בכלל ידע אז במה מדובר. אבא שלי, בקיצור, היה אוסף תוויות. העניין הוא שהוא לא היחיד שאוסף תוויות – לא בארץ ולא בעולם. קיימים בודאי אלפי אספנים, חלקם רציניים מאוד, שכותבים ליקבים וליצרני אלכוהול ובירה, מבקשים תוויות שאותן הם מצרפים לאוסף. חלק אוספים, מתוך העניין האספני, חלק בגלל צבע, חלק מתוך תחרותיות וחלק כיון שהם רוצים לזכור את היין אותו הם שתו, מה שהם שתו ואיך היה היין. לאבא שלי היו כל מיני טריקים ושטיקים ואופנים בהם הוא היה מסיר את התוויות מהבקבוקים, אבל בשנים האחרונות המשימה הופכת קשה יותר ויותר. הדבקים הופכים חזקים יותר, והנייר, לעיתים לא מעטות, דק וזול יותר. האספנים הרציניים לוקחים בקבוקים הביתה, משקעים אותם במים חמים ועובדים על העניין שעות, אבל מי שרוצים לזכור יין ששתו במסעדה, באירוע או סתם אצל חברים, פשוט זונחים את העניין. במקרה הטוב, מי שממש רוצים לחפש אחר כך את היין, כותבים משהו על מפית או כרטיס ביקור (ומאבדים אותם אחר כך), והמתקדמים מצלמים את הבקבוק במצלמת הפלאפון שלהם. אגב מצלמת פלאפון, קיימת חברת סטארט אפ שמאפשרת ניתוח ברקודים שנשלחים אליה, ומחזירה לשולח – הצרכן – מחירים במקומות שונים (בהתאם למיקומו הגאוגרפי), reviews של משתמשים או מבקרים ועוד. לתווית יש כח שיווקי רב. הרבה מהיינות נקנים על סמך התווית בלבד, הצבעוניות שלה והאלמנטים השונים שמופיעים עליה. תוויות הן עניין תרבותי חזק: תוויות ספרדיות הן מצועצעות להפליא, הגרמניות והצרפתיות סבוכות מאוד, ממש כמו הבעלים שלהן. אבל אם לתווית כח רב על המדף, הרי ששאלה אחרת היא איך ממשיכים ומנצלים את כוחותיה גם לאחר שהיין נקנה, ולכאורה היא אבדה מתפקידה. חברה אמריקאית – IMpaq – מציעה פתרון אלגנטי למדי, במחיר סביר, גם במושגים של ישראל. הפתרון הוא תווית שקל לקלף מהבקבוק, אבל היא עמידה וזהה מכל בחינה אחרת לתוויות הקיימות. את התוויות האלה ניתן לא רק לקלף, אלא גם לשמור אחר כך בצורה טובה – כמו תווית חדשה. על גב התווית יכול היקב להדפיס מה שהוא רוצה, ולהשתמש בה לצרכים שיווקיים שונים, הלקוח יכול לכתוב עליה בעט כדורי (או טוש) ועוד. יתרה מזאת, כאשר מקלפים את התווית מהבקבוק, נותרת על הבקבוק עצמו תווית זהה. למה צריך תווית כזאת? גם בגלל אופיו של הדבק וגם בגלל ההנחיות האמריקאיות, שלא מתירות לשווק בקבוק שאין לו תווית, או שקל מדי להסיר את התווית שלו. אגב, מאותו רגע שמסירים את התוויות מהבקבוק הן אינן דביקות יותר, ולא מלכלכות בשום צורה. מה היתרונות והחסרונות של תוויות כאלה? הלקוח יכול לקחת איתו את התווית, לרשום עליה התרשמות ולחזור אחר כך לחנות, לקנות את היין. גב התווית יכול לתת אינפורמציה רבה על היינות האחרים של היקב, על היקב עצמו ועל היין. הוא יכול לשמש לקידום מכירות – אפשר להדפיס עליו הצעה מכירתית כזאת או אחרת, קופון הנחה או מתנה, מספר הגרלה רץ, קודים ועוד. הדברים האחרונים היו שמורים על היום לפקקי כתר ופלסטיק. אחד הדברים היותר חביבים שאפשר לעשות עם התוויות האלה – WineCard שמן – הוא להשתמש בהן על גבי אינסרטים במודעות או ברושורים. ניתן להדפיס את האינסרטים, להדביק עליהם את התוויות ולצרף את כל אלה למגזין שנשלח למנויים או לחברי מועדון לקוחות. הפשוט ביותר – ללקוח – הוא לקחת את התווית לחנות, עם או בלי הצעה שיווקית – ולחפש את הבקבוק על המדף. קל, מהיר ונח. החיסרון של התויות האלה – מלבד העלות, שהיא רבה יותר מאשר תוויות רגילות כמובן, הוא העובדה שיש להדפיס מהן כמויות מינימום מסוימות. לא הרבה במונחים של יקב מסחרי, אבל הרבה מאוד במונחים של יקב בוטיק. חסרון אחר נובע מכך שניתן להדפיס את התוויות רק בארצות הברית (דרוש ציוד מיוחד), מה שמייקר את התוויות. העלות היא לא גבוהה – תוספת של שלושה עד תשעה סנט על מחיר התווית הסטנדרטית. מן הסתם העלות נמוכה יותר כאשר מדובר בכמויות גדולות. אגב, מה עלה בגורלו של אותו אוסף תוויות ביתי? במשך השנים הצטברה על דלת הארון שכבה נאה של התוויות הנ"ל. יום אחד התייבש הדבק שהחזיק את כל העניין, ושכבת הקרטון – או עיסת הנייר, תלוי איך מסתכלים על זה, נפלה ברעש גדול ומצאה את מקומה בפח. דצמבר 2005 |
