שגיא קופר

לאחרונה אני רואה יותר ויותר חיפוש אחרי אריזות חדשות ליין. כאלה שיעודדו אנשים לקנות יותר יין, ואולי לאו דווקא לשתות יותר. ההבדל מעניין, והאמת היא שאולי כדאי שננסה להתמקד בו לרגע.

אריזה שמעודדת לשתיה תהיה אריזה קלה יותר לפתיחה, מעוצבת בצורה מסוימת, עם תווית מסוימת ומתומחרת בדרך כלל נמוך. הפיה של האריזה – קוטר הפקק – תהיה רחבה. זה מה שקרה למשל לאריזות החלב של תנובה, שפתאום בוקר אחד קיבלו פיות רחבות יותר מהפיות הרגילות. אני לא יודע אם העניין שינה משהו לצרכני החלב (אני ממשיך לשתות קפה עם מעט חלב), אבל למי ששותים ישר מהקרטון, יותר קל עכשיו, זה בטוח. איך אנשי הנקטרים והמיצים עוד לא עלו על העניין, לא ברור לי.

אריזה שמעודדת לקניה תהיה אריזה אחרת. היא תהיה נוחה לנשיאה, לרוב נוחה לאכסון, בגודל שיתאים לצרכן, ולאו דווקא הגודל הגדול ביותר האפשרי. לדוגמא, זה לא חייב להיות גודל שמוזיל את המוצר (מבחינת עלות לצרכן, לא תדמיתית), אלא כזה שנותן לו יחס עלות/תועלת מתאים יותר. למה אני מתכוון? יין בקרטון שנמכר ב- 40 ש"ח לשלושה ליטר מוזיל את עלות היין נטו בצורה משמעותית וללא ספק מעודד קניה, אבל לא כל קניה. ארבעה בקבוקי יין דומים לא סביר שיהיו יכולים להמכר ב- 11 ש"ח לבקבוק ועדיין לשאת אותו רווח ליצרן. עלות הבקבוקים, פקקים, תוויות וקפסולות, יותר גבוהה מאריזת הקרטון והשק שבתוכו. לעומת זאת, לא לכל צרכן אריזה כזאת תתאים. זה נכון שזה זול, אבל אם אין לי צורך בארבעה בקבוקי יין כזה בחודש הקרוב אעדיף לשלם יותר, לקנות ארבעה בקבוקים מעט יקרים יותר ולקבל תמורה מתאימה יותר לכספי. פשוט מאוד.

אנחנו יכולים לצעוק כל הזמן – ובצדק – שצריך שהיין במסעדות יהיה זול יותר. מרבית המסעדות בארץ לוקחות מחירים שערורייתיים על בקבוקי היין שהן מוכרות. לפי המסעדנים איתם דיברתי, אין דרישה מהקהל לחצאי בקבוקים – או שזה לא בתודעה, או שכשיש, המחיר כל כך גבוה שזה באמת לא כדאי – ויין בכוס זה עדיין משהו שיש בו סיכון: השאלה היא תמיד מתי פתחו את הבקבוק, ולא כל מסעדן מושיב את הצוות בסוף הערב ונותן להם לחסל את השאריות.

בארה"ב נעשה עכשיו עוד ניסיון, והוא למכור בקבוקי כוס – 175 מ"ל – בדומה לבקבוקים שמוגשים במטוסים. אלה בקבוקים שסגורים בפקק הברגה, חלקם לא עשויים זכוכית ויש להם פייה רחבה יותר מהפיה שהייתה לבקבוקי ה-175 מ"ל עד היום. למה? הטענה של המשווקים היא שזה מקל על הצרכן, והוא יכול לשתות ישר מהבקבוק. מישהו ששותה יין ישר מהבקבוק, לא מגיע לו אפילו לשתות מים מינראליים בעיני, אבל נניח לטיעון הזה. באמריקה כמו בהודו, הכל אפשרי. מה שיותר חשוב בעיני הוא הפקק הסובב – שבאמת מקל על הצרכן – וזה שהבקבוקים מיועדים להבטיח איכות יין-בכוס בהזמנה במסעדה, או להתאים באופן כללי למצבים שבהם לא רוצים לפתוח בקבוק. בפני היקבים, הבקבוקים האלה – כמו בקבוקי ה- 375 מ"ל – מציבים שאלות של עלות ותמחיר, ושל התיישנות היין בבקבוק. יין בבקבוקים קטנים מתישן אחרת מיין בבקבוקים גדולים. אז נכון שמרבית היין הזה מיועד לצריכה עכשווית, אבל בכל זאת, צריך ללמוד גם את זה. אגב, יינות כאלה נמכרים לא מעט במארזים של ארבעה בקבוקים. כרמל ניסתה לשווק רביעיות של חצאי בקבוקים (מהסלקטד), אבל שם לדעתי נכשלו כשלון חרוץ בכל מה שקשור בעיצוב האריזה והתדמית ואני לא חושב שיש מה להשליך מהנסיון הוא על הכלל.

בשעתו אמרה לי נילי ססלוב שאין דרישה לבקבוקי 375, ושעלות הבקבוקים האלה גבוהה יחסית. "הבקבוק לא הרבה יותר זול, פקק זה פקק – גם אם יותר קצר – ותווית צריך לשים. המחיר שאפשר לקבל עבור הבקבוקים האלה לא מצדיק את ההשקעה." אני מסכים, ורוצה לנסות ולהעלות אם כך אופציה נוספת – בקבוקי חצי ליטר.

 לקראת שבועות, הוציא יקב תבור מהדורה מוגבלת של יינות בבקבוקי חצי ליטר שמיועדים למסעדת נחלים שבצפון. זאת לא מידה שגרתית, אבל כפי שאראה, היא עשויה להיות מידה יעילה, ואולי יש בה משהו מהפתרון. יכול להיות שמידת הבקבוקים הזאת תתאים בשלב ראשון דווקא למסעדות, אבל אפשר יהיה בקלות למתוח אותה גם הלאה.

קודם כל זאת מידה שמתאימה לזוג. היא תשתה כשתי כוסות, הוא אחת, וכולם ירגישו מרוצים. גודל הבקבוק נראה טוב על המדף גם אם לא מנסים בכח להטעות את הצרכן, והמחיר יכול בהחלט להיות אטרקטיבי לכולם. בקבוקי חצי ליטר אפשר לפקוק בפקק שעם – ואז יתאימו ליישון היין בהתאמות הדרושות  – או בפקקי הברגה, שמעבירים מסר ברור שפירושו "לשתיה היום בערב." גודל הבקבוק הזה יתאים גם למסעדה.

"נחלים" מוכרת את היין "שלה" ב- 75 ש"ח לבקבוק. נעשה חשבון: 0.66 כפול 60 ש"ח, שהוא מחיר צרכן של יינות תבור אלה, נותן 40 שקלים. מחיר של 75 שקל לבקבוק כזה במסעדה לא זולה, מהדורה מוגבלת, יינות שהצטיינו ב"אשכול הזהב" וכו', הוא מחיר סביר. לו היו רוצים ב"נחלים" למכור בקבוק תבור סטנדרטי במחיר מקביל, היו צריכים לעשות זאת ב- 115 שקלים. לא זול לזוג.

נפח של 500 מ"ל עומד גם בשני מבחנים נוספים: הוא מתאים להלכי הרוח התקינים-פוליטית, ולא מעודד צריכה מופרזת של אלכוהול, והוא יכול לאפשר לחבורה של סועדים לגוון את הזמנת היין. בבקבוק 750 מ"ל, עשויה להישאר שארית גדולה מדי. חבל יהיה לנו על היין, לקחת אותו איתנו לא ניקח, אז נשתה עד הסוף, נעלה על הכביש ולא בטוח שנגיע הביתה. בנוסף, אנחנו סתם עלולים לשתות יותר מדי, לחטוף חמרמורת ולהאשים אחר כך את היינן ש"דוחף יותר מדי ביסולפיט ליין שלו." גיוון בהזמנת יין הוא דבר חשוב במסעדה. מידה כזאת – 500 מ"ל – יכולה להתאים לשני זוגות בצורה מושלמת, במיוחד כשהגברים ירצו לשתות משהו קל ולבן, והנשים משהו מורכב יותר ואדום, במיוחד עם הסטייק 600 גרם שלהן.

לסיכום, שווה לבדוק את האופציה של בקבוקי חצי ליטר. אולי סוף סוף נמצא משהו שמתאים לשותה הישראלי ולמסעדן הישראלי, שיתאים גם ליקב הישראלי.