שגיא קופר

פה ושם אנחנו שומעים על מאמצים של גופים שונים לעשות משהו לקידום תוצרת היקבים הישראליים בחו"ל. בואו נציץ – רק לרגע – למתרחש בחוץ לארץ, אצל האחות הגדולה, כדי לשאול אם העניין יכול להשפיע גם עלינו, כאן. שלושה כיוונים – אני נזהר שלא לקרוא להם "מגמות" – מעניינים.

ראשית, מהסוף הקלנדרי. ב- 16 למאי החליט סוף סוף בית המשפט העליון בארצות הברית, אחרי דיונים ממושכים בערכאות שונות, לאשר את מכירתו של יין ישירות ללקוח, גם אם מקורו מחוץ למדינה. הכוונה היא לא מחו"ל לארצות הברית, אלא ממדינה למדינה בתוך האיחוד - interstate. ההחלטה מאפשרת מכירת יין רק למדינה שבה כבר יש מכירת יין ישירה בתוך המדינה עצמה. מדינות שאוסרות מכירה ישירה של יין יכולות להמשיך ולאסור מכירות יין ישירות.

זאת החלטה שהייתה צפויה, אבל היא מעניינת, ויכולות להיות לה השלכות גם לגבי יין שמגיע מחו"ל, במיוחד אם הוא עובר דרך נציג אמריקאי מקומי. מעניין מה תהיה ההשפעה שלה על יקבים ישראלים קטנים, שמעוניינים למכור יין ישירות ללקוחות בעלי זיקה לישראל או ליין כשר. נחכה לראות מה יקרה בעניין הזה. אגב, כל עניין המכירה הישירה של יין ללקוח – או איסור המכירה, יותר נכון – הוא שריד לחוקי היובש של שנות השלושים. המערך החוקי (ויש אומרים ה"לא חוקתי") הזה, יצר מערכת מאוד עשירה וכוחנית של מפיצי יין בארצות הברית, מערכת שעכשיו בודאי תפנה את כל כוחה להלחם במכירות היין הישירות בתוך המדינות.

מגמה שנייה, וזאת בהחלט מגמה, היא העלייה הניכרת במכירות היין לנשים. היום כבר מדברים על כך שנשים מהוות 60% מכח הקניה של יין בארצות הברית, השוק הגדול ביותר ליינות בעולם. העניינים מתחממים עד כדי כך, שהאמריקאים מוציאים יין שמיועד לנשים: עגול יותר, רך יותר וכמובן ארוז אחרת. היין של ברינג'ר, למשל, שנקרא 'White Lie Early Season', הוא פחות קלורי, עם פחות סוכר (יבש?) ופחות אלכוהול. אני לא יודע עד כמה עשו כאן סטטיסטיקות בעניין קניית היין, אבל היות ונשים הן אלה שעושות את מרבית הקניות בסופר, וחלק גדול מהיין שנמכר כאן – נעזוב כרגע את שאלת האיכות – נמכר בסופר, אולי כדאי להתחיל לחשוב בכיוון. זה אגב הטענות על כך שלא מצליחים לשבור את מחסום "5,000 משוגעי היין" בארץ.

הכיוון השלישי היא נושא מכירת היין בקרטונים – bag in a box. יינות בקרטונים של ליטר וחצי – שלושה ליטרים הם כבר לא עניין חדש. החידוש הוא בסוג היינות שנכנסים לאריזות האלה וביחס אליהם. באוסטרליה וגם בארה"ב ובאירופה, מנצלים את האריזות האלה למכירה לא רק למסיבות או לשיכורים, אלא גם למכירות למסעדות – כן, למסעדות – לקייטרינג וגם לצרכנים יחידים. האריזות האלה שומרות הרבה יותר טוב על היין אחרי פתיחתו, עד שישה שבועות, הן נוחות לשימוש ולאיכסון (גם במקרר) והן לא יקרות. לא יותר יקרות מארבעה בקבוקי יין על תוויותיהם, פקקיהם וקפסולותיהם.

למרבה הפלא, העניין הזה לא חדש בארץ. כרמל (עכשיו צריך לאמור "מזרחי" שוב?), משווקים יין בקופסאות כבר מספר לא מבוטל של שנים. אני לא בטוח במידת ההצלחה של המוצר, אבל העובדה היא שהוא קיים. בעגה ה"כרמלאית" הוא נקרא קופשקית, והמחיר שלו נע בין 43 ל- 47 ש"ח לקופסא ברשתות. מחיר זה משקף מחיר בקבוק של פחות מ- 11 שקלים.

יקב לטרון, שאגב מוכר כמה מאות אלפי בקבוקים בשנה, רובם בחנות היקב שלו, כבר הכניס מארז יין בקרטון. ההצלחה שלו כל כך גדולה, שהוא כבר הזמין מכונת מילוי לקרטונים האלה. יקב נחשון מוכר קרטונים של שלושה ליטר יין, ולפי מה שהבנתי, לא בדיוק תקוע איתם. המארז, אגב, מיוצר במפעל ארן שבקיבוץ נחשון. המפעל מייצר כמה סוגים של אריזות כאלה, לשמן זית, למיצים וליין. רוב בעלי היקבים מכירים את מוצרי המפעל, וחלק גדול מהם גם משתמשים במוצרים שלהם, בעיקר כמחליפי מיכלי תסיסה.

עכשיו תבואו ותגידו "זה מתאים רק ליין זול ולא איכותי. יש לזה תדמית ירודה."

זה לא מתאים רק ליין זול. במקומות בהם תופסת האריזה הזאת תאוצה, משתמשים בה כבר לא רק ביינות גנריים "אדום" או "לבן". קחו כדוגמא את דוגמת היין האמריקאי, Black Box, שהבאתי כאן, יין שנמכר כ- סופר פרימיום.

נכון, יש לזה תדמית ירודה, אבל זה לא חייב להיות ככה. אם אפשר ללמד את הקהל שפקק הברגה הוא דבר טוב, אפשר ללמד אותו גם שאם הוא קונה יין ליום – יום, הוא לא חייב להתלבט עם משאבות וואקום. אפשר לאמור לו – ולהוכיח לו – זה לא קשה ולא יקר – שהיין מחזיק חמישה-שישה שבועות ולא מתקלקל. אפשר להראות את זה גם בחנויות היין, לקהל של חנויות היין, שלא תמיד הוא מחפש בקבוק במאה וחמישים שקל. היות והיין מחזיק זמן ארוך יחסית אחרי הפתיחה, הוא דווקא מתאים גם למי שלא שותה הרבה יין בבית, שלא לדבר כמובן על מסעדות שרגילות לארח חבורות גדולות של חברים או סועדים, מטיילים וכדומה. קצת צר לי שדווקא מי שמייצרים ומוכרים את האריזות האלה לא טורחים ומקפידים יותר על האריזה. איך רוצה מישהו שיתייחסו ברצינות למוצר שלו, כאשר הוא מדביק על האריזה "פתק" מהסוג שיקב נחשון הדביק על אריזת השלושה ליטר?
 יקב לטרון, עם יין קלוש, בהשוואה לזה של נחשון, מייצר אריזות שלו עם צילומים מרהיבים על הקרטון, ולא משתמש באריזה הגנרית, עם איזו תווית מפוקפקת ולא מזמינה. מילא יקב נחשון, קטן וחסר תקציב, יש להניח, אבל מפעל ארן – קצת השקעה, משהו? כשאתה מראה רצינות ומחויבות, הקהל מגיב בהתאם. כשאתה לא מאמין במוצר שלך – גם הקהל לא מאמין.

מאי 2005