קטגוריות:
| >> יין בעולם » טעמתי יינות בעמק נאפה בקליפורניה | |
אני עדיין בהלם זמני. לפני כמה דקות המראנו מלאס ווגאס לכיוון ניו יורק לא לפני שסיימתי לנגוס בסנדוויץ היקר ביותר (והגרוע ביותר) שאכלתי בחיי. 45 ₪ ללחמניה מתפוררת ובה פיסת פסטרמה הודו. לא נאה, STAR BUCK CAFÉ , לעשוק תיירים עייפים שאמש ב1 בלילה עוד עמדו מול המכונות בולעות הכסף בCIRCUS CIRCUS והבוקר ב5 כבר ישבו מול ההגה והאזינו להוראות הGPS איך להגיע בדרך הקצרה ביותר לשדה התעופה. למה בהלם? כי: יין לא ראיתי בבירת ההימורים העולמית אבל בעמקי נאפה וסנומה ראיתי הרבה וגם הרחתי וטעמתי. הגפנים בכרמים נמצאות עתה בשלבי צמיחה. הזמורות הארוכות מכוסות בעלים ירוקים, רעננים, והכורמים מתחילים לזמור אותם ולחשוף את אשכולות הענבים הירוקים. הבציר יערך במקום בחודשים ספטמבר אוקטובר. מזג האוויר בתקופה זו הוא קר מאוד בלילה והשכם בבוקר וחם במשך היום. הוא אידיאלי לקבלת ענבי יין משובחים, לדעתם של הכורמים. בניגוד למה שדמיינתי לעצמי השטחים בין הכרמים מכוסים בעשבים זהובים יבשים, בגלל מיעוט גשמים, כנראה. נסענו עשרות רבות של ק"מ בין היקבים והכרמים הנטועים בשורות ישרות וארוכות. סמוך לכל כרם נמצא היקב המקבל את ענביו היישר מהכרם. כידוע, כל היקבים מאוד דומים ומה שמבדיל ביניהם הוא גודלם. מה שמאפיין את גודלם והיקף הייצור שלהם הוא גודל ומספר מכלי התסיסה והאיכסון ומספר חביות עץ האלון בהן מתיישנים היינות. תהליכי ייצור היין דומים (בגדול) בכל מקום בעולם, בארה"ב, צרפת או בישראל. אני רוצה להתעכב דווקא על נקודות חשובות אחרות במטרה לתת חומר למחשבה לאנשי היין הישראלי, למייצרים, למוכרים, לטועמים ולרוכשים. ומשהו קצת על היינות שטעמתי. מתברר שהאמריקאים אוהבים לעשות בלנדים עם זנים שונים המשפרים את טעמי וניחוחות היינות . למשל ביקב CLINE טעמתי: בלנד של שרדונה, וינוייה, ריזלינג ופלומינו (זן לא מוכר לי). טעם של תפוח עץ וקוקטיל פירות. יבש מדי לדעתי אך בעל ארומות נעימות. בלנד של סירה, פטיט סירה, קברנה פרנק ומרלו. צבע אדום כהה. יין סמיך עשיר בטעמי פירות יער עם תוספת ליקריץ. טעמתי גם זינפנדל שכרגיל אהבתי מאוד. יין זה היה זני ולא עורבב עם זנים אחרים. ביקב CHRLES CREEK טעמתי שלושה סוגי שרדונה, משלוש חלקות שונות. ההבדל בינהם היה גדול, החל מהצבע ועד לריחות והטעמים. לא רק מקור הענבים השפיע על השוני, אלא גם השימוש בחביות בדרגת קלייה שונה. ביין הקברנה ביקב זה בלטו טעמי הווניל (האהוב עלי), השוקולד והמנטה. הווניל אופייני כמובן לחביות האמריקאיות. יקב מעניין אחר בו ביקרתי היה MADONA שהוקם לפני 80 שנה בתקופה שאסור היה לייצר יין בארה"ב. מקימיו, שהגיעו מאיטליה סיפרו שהיין משמש לעבודת האלוהים, וזאת גם הסיבה לשמו של היקב. הסתובבתי בכרמים הסמוכים למבנה היקב. אלה היו הכרמים ה"צעירים" בני השלושים וחמש שנים בלבד. הגפנים בעלי גזעים עבים וההדליה שונה קצת מהמקובל בארץ. הגפנים נמוכות יותר. היקבים הגדולים באמת הם מונדבי ושייפר, ואופוס 1 של מונדבי והברון רוטשילד. ישנו גם יקב הגפן המייצר יינות כשרים. ואפשר הרי לספר עוד ועוד על מאות היקבים הפזורים במקום, אך אני הרי מאתר היין הישראלי, זה המשבח את יינות ישראל והדוגל בלגימתם. את הכתבה אני מסיים מניו יורק ממלון הנמצא סמוך ל"מרכז העולם" בטיים סקואר. שלטי הניאון העצומים מאירים לכל עבר. כשמרימים את הראש למעלה קשה לראות את קצה הבניינים. ישראל כבר מתקרבת..... עוד מספר ימים ננחת ב"בן גוריון" בטרמינל 3 הניראה כבית בובות ליד שדות התעופה הענקיים בהם היינו בחודש האחרון בארה"ב. החלום הגדול עומד להיגמר, חוזרים למציאות. להתראות ולחיים, לחיי היין הישראלי. יולי 2005 עוד כתבות מהסיור בארה"ב |
אני כבן אנוש, סטנדרטי – צבר טיפוסי שנולד במושב, לא מסוגל אפילו להעביר במילים כל מה שראיתי שם. כל כך התלהבתי מכל מה שחזו עיני, שכל דקותיים בערך, במשך יומיים, פלטתי מפי את הקריאה הכל כך באנלית, הו אלוהים, אלוהים….. רוצה לומר, שעכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים אני מתחיל להאמין שיש אלוהים, שם למעלה, המפקח ונותן הוראות ביצוע, כאן למטה. האמינו לי, ידידי, יש בלאס ווגאס גם בניינים כל כך גבוהים, שאני משוכנע שהשפיץ שלהם חייב לגעת איכשהו בכיסאו של האלוהים.
כיסיהם של אנשים אחרים, זרים הנעשים יותר עשירים. באחד ממפעלי האלקטרוניקה בהם ביקרתי במסגרת סיור העסקים בו אני נמצא, פגשתי באדם שעבד בעבר במחלקת כספים באחד מבתי המלון בלאס ווגאס. הוא סיפר לי שכל שנה משלמים עבור כל מכונת מזל כ110,000 דולר מיסים ואף מכונה לא מפסידה. אני ראיתי בעיני כמה עשרות אלפי מכונות, וראיתי מעט מאוד. נידמה לי שגודלו של כל קזינו בו ביקרתי מתקרב לגודלו של איצטדיון ר"ג.
