או במבטא פולני כבד:

 "וגם הנגב עוד יהיה פּוֹרֵייח"

מאת: שאולי כהן ולאון שוורץ

התעוררנו אל בוקר שהתחיל עוד בחמש. בשנייה שפתחתי את העיניים קלטתי רק רצפת פרקט בהירה וזוג כפות רגליים שעירות. לקחו לי כמה שניות נוספות להיזכר שאני בעצם במרכז המבקרים של יקבי עמק האלה ושאנחנו במסע יקבים ואופנועים מטורף נגד השעון ושאם לא נקום מיד לא נספיק לבקר בעוד שלושה יקבים ולחזור למשפחה לארוחת ליל הסדר. ניסיתי לגרד מהרצפה את שאולי שמצידו השמיע משהו כמו "אני אחנוק אותך..." והלכתי להעיר את השומר התאילנדי כדי שיפתח לנו את השער.

רועדים מקור ועם שיניים שנוקשות בצורה שמזכירה רכבת שעומדת לרדת מהפסים התחלנו לנוע לכיוון קיבוץ שדה-בוקר אל "יקב שדה-בוקר”. הדרך התחלפה לאט לאט מירוק עז לצהוב מדברי ורק הקור המשיך לנסות להפוך אותנו למאובנים מעידן הקרח. נשמנו לרווחה כשראינו את השער הצהוב בכניסה לקיבוץ ושעטנו פנימה. למרות שעל כל דבר שאמר נאלץ צבי היינן לחזור פעמיים (האוזניים קפאו ראשונות...) הביקור ביקב היה מאוד מעניין. היקב ממוקם בתוך מבנה מקלחות מיושן ומבחוץ הוא נראה כמו עוד צריפון קיבוצי סטנדרטי. כמו כל הדברים שם, גם היקב שייך לקיבוץ וצבי מתפעל אותו במסירות שהזכירה לנו את דור מקימי המדינה, לתפארת וכנגד כל הסיכויים.

צבי, אגרונום בהכשרתו, עלה לארץ ב-1980 ונקלט בקיבוץ. את אהבתו ליין רכש מחבר חובב שהכיר לו בקבוק פורט פורטוגלי איכותי ומאז הוא מאוהב. ב-95' שב לקליפורניה כדי ללמוד ייננות וכשחזר שוב לשדה-בוקר קיווה להקים במקום יקב. ספקות חברי הקיבוץ לא הצליחו לשכנע אותו לזנוח את הרעיון ואחרי מלחמות ואספות אין ספור קיבל צבי תקציב שבקושי כיסה עלות של חבית יין להקמת היקב. כיום אפשר לומר שהמצב לא ממש השתנה. זוהי עבודת כפיים של איש אחד שמזכירה את השיטה בה ייצרו הביזנטים (נַבָּטים לשעבר) באותו מקום יין החל מהבציר דרך הסחיטה ועד לביקבוק. קחו לדוגמא את הלחות בחדר החביות שנשמרת ע"י התזת מים בימים החמים מצינור גומי. בשנת 1999 יצאו מכאן 1800 הבקבוקים הראשונים שכללו יינות משני זנים, מרלו וקברנה. צבי, בניגוד לאחרים, מאמין שאפשר לעשות כאן יינות מיוחדים למרות קרקע הלֵס שעליה גדלות הגפנים ולו רק בגלל האקלים המדברי המיוחד שמתאים לגידול ענבים כמו כפפה ליד. אנחנו איתו.

במעבדת היקב הזעירה שמוקמה לה בפינה השמאלית הקדמית של המקום בו חפפו הקיבוצניקים את הראש לפני ארבעים שנה, טעמנו את ה"זינפנדל 2004" שיושן שנה ואת ה"קברנה 2003" שיושן שנתיים. יאמר לזכות היינות הללו שלמרות שעת הבוקר המוקדמת בה טעמנו אותם, הם היו מאוד נעימים ועדינים לחך עם טעמי פרי מורגשים ובהחלט הפתיעו לטובה. בנוסף טעמנו גם טעימת חבית של ה"זינפנדל 2005", בציר מאוחר. היין עשיר מאוד בטעמים, מתוק במידה הנכונה ונראה לנו שיש למה לחכות.

אחרי שאיחלנו לצבי המון הצלחה והבטחנו לשוב אם אחמדינג'אד לא ישלח לפה איזו יונת שלום אפורה ומתכתית, התנענו את צמד הנשרים היפה שלנו ופנינו אל כביש 211 בדרך ל"יקב קדש ברנע" שבניצני סיני, ישוב שהוקם מחדש בנגב לאחר פינוי סיני בשנת 1982. העובדה שהפשרנו סוף סוף אפשרה לנו למקד קצת יותר את המבט בנופים המרהיבים של דרום הארץ. מספר דקות לפני שהגענו ליקב עצמו חלפנו על פני מעבר הגבול ניצנה, מה שהוביל לרגע למחשבה לחתוך לכיוון החופים של דהבּ, אבל החשש מהמבט המאוכזב: "איך יכולת להבריז מליל הסדר?" של אמא, החזיר אותנו אל המציאות. שברנו ימינה ונכנסנו לקדש-ברנע.

את יקב קדש-ברנע שהוקם בשנת 2000 מנהלים אלון ונירה צדוק. אלון, חקלאי לשעבר, למד את מקצוע הייננות אצל ניר מיקב שורק והעשיר את הידע שלו במספר קורסי כימיה וגפן נוספים בפקולטה לחקלאות ברחובות. וכדי שבבוא היום יוכל לשבת רגל על רגל עם כוס קפה ונרגילה בין הרגליים, לא התעצל אלון ושלח את אחד מבניו ללמוד ייננות באיטליה ואת השני ללמוד שיווק ומכירות. כיום היקב מייצר כ-25,000 בקבוקים בשנה וידם של משפחת צדוק עוד נטויה.

את הטעימות ערכנו בין מיכלי התסיסה בתוך היקב. ראשית טעמנו את ה"גלעד 2004" שיושן שמונה חודשים בחביות חדשות. ה"גלעד" מורכב גם ממרלו וגם מקברנה, יש בו פירותיות מורגשת עם שילוב טוב של טעמי עץ. אחריו טעמנו "מרלו" מאותה השנה. זהו יין שיושן כארבעה עשר חודשים, יין יבש מאוד אבל עם טעם פירותי עז שנשאר בחלל הפה הרבה זמן. את סדרת הטעימות ביקב קדש-ברנע חתמנו עם ה"קברנה סוביניון 2003" העדין. לעומת קודמו הרי שהיין הזה יושן שמונה עשר חודשים והוא בכלל לא משאיר תחושת יובש בפה. לסיכומו של יקב, בקדש-ברנע לא נפלנו מהכיסא מרוב הפתעה אבל ניתן בהחלט לומר שהיינות שם די טובים.

נפרדנו מאלון תוך איחולי חג שמח הדדיים והתחלנו לחזור צפונה אל יקב כפיר. האמת היא שבתחילת המסע לא תכננו להגיע לשם אבל הזמנה חמה ולבבית מצידו של מאיר כפיר גרמה לנו לשנות טיפה את התוכנית המקורית ולפני סיום לעבור דרך גן יבנה ולבקר ביקב שלו. הכביש בו נסענו שוב (211 למעוניינים) נסלל מחדש לא מזמן, שחור כמו החיים של פרעה אחרי עשרת המכות וישר כמו מצפון של יֵקי. צירוף כל הגורמים הללו הביאו את שאולי והנשר האדום לשיאים חדשים שלא נראו כמותם. לעומתם, אני ונשרי דווקא שמרנו על קור רוח, שייטנו במהירות של סירת מנוע לפני שמישהו חשב להמציא את המנוע ונהנינו מהנוף הבתולי של חולות המדבר הצהובים משני צידי הדרך.

הנסיעה הזו הייתה אחת הארוכות במסע. כשנכנסנו לבאר-שבע נשמנו לרווחה והתחלנו להרגיש את הסוף מתקרב. נהג בדואי באחד הרחובות הראשיים החליט לקחת את המשפט הקודם קצת יותר ברצינות ובלם בפתאומיות בלי כל סיבה נראית לעין. למזלו של שאולי, שנים של ניסיון עמדו כאן לזכותו והוא נעצר סופית שני סנטימטר (!) לפני התאחדות עם מכסה תא המטען של ה"טויוטה" הבדואית. את גורלו של הנהג לא כדאי שנתאר כאן אבל תנו לדמיון שלכם להתפרע. מה שבטוח הוא שמאז הוא חושב פעמיים לפני כל לחיצה על הבלם.

לבסוף נחתנו בריאים ושלמים בגן יבנה. הישוב היפה שהתפתח במהירות כמו ילדת תיכון על סטרואידים, ובכלל, הכמות העצומה של הווילות הענקיות שם גרמו לי לחשוב על מבצע "איתור כלה עשירה שתממן לי אלכוהול ואופנועים" אבל סטירה אחת משאולי גרמה לי להתאפס ולהתמקד במטרה הראשונית שלשמה באנו הנה, ביקור ב"יקב כפיר". השכונה השקטה והרגועה אליה נכנסנו הפכה לקצת יותר רועשת בגלל שני הנשרים המגרגרים שלנו עד שדוממנו את המנועים ליד ביתה הפרטי של משפחת כפיר.

מאיר כפיר, חרדי לשעבר. כמו ייננים אחרים שפגשנו, התחיל בכלל מתחום שונה לגמרי, מהייטק. להשקיע את הכסף באופנועים ובביקור תמידי במוסכים לא היה מה שדיבר אליו ולכן הוא החליט ללמוד ייננות אצל ברי ססלוב ולהקים יקב במרתף הבית תוך השתלטות על מה שהיה פעם חדר השינה של הבת. היקב נפתח בשנת 2003 ויצאו ממנו כ-1500 בקבוקי יין אדום. במהלך השיחה נכנסה אשתו של מאיר, ריטה, ובידיה מטעמים שנעשו אך ורק מרכיבים כשרים לפסח. מכיוון שהגרגירים היחידים שאכלנו מהבוקר היו חולות המדבר ולמרות החשש הקל מאוכל שעשוי בעיקר ממצות ושעשוי להשאיר אותך תקוע בשירותים לא פחות חצי יובֵל לא ניסינו לעצור את עצמנו וליווינו את טעימות היין באותם מצות מטוגנות .

את יינותיו האדומים מחלק מאיר לשלוש סדרות עיקריות: "טבע"-סידרה לאניני טעם, "פרא"-סידרה מעניינת עם ערבובים ותוספות מיוחדות ו"בר"-הסדרה הקלאסית. את הענבים הוא קונה מכרמים בצובה, בשפלת ההר ומכפר יובל כשעם חלקם יש לו חוזים ארוכי טווח. היין הראשון ממנו טעמנו הוא "גליה 2005", יין רוזה עדין מאוד שעשוי מענבי ריזלינג ברובו. אחריו טעמנו את ה"לילות לבנים 2004" שנקרא כך על שם הלילות הארוכים בהם נשאר מאיר ער כאשר הנמֵלים בארץ שבתו והציוד המכני ליקב אותו הזמין נשאר תקוע בתוך האוניות. היין הזה עשוי משני זנים שונים: גוורצטרמינר וריזלינג שבשל היותם קרובי משפחה יוצרים שילוב טוב. היין הזה מתאפיין בריח פרחוני וטעם מאוד עדין אך עם זאת גם מאוד מורכב. נסכם ונאמר שהופתענו ממנו מאוד. בנוסף מילה טובה גם על ה"שרדונה 2004". השרדונה העדין ביותר שטעמנו במהלך המסע וזאת למרות אחוז האלכוהול הגבוה יחסית שיש בו. בנוסף טעמנו גם את ה"זוהרה 2003" שעשוי מאחוז גבוה של קברנה והשלמה של שיראז. יין שיושן 16 חודשים בחבית ועוד פרק זמן במיכלי נירוסטה וגרם לנו להרגיש כמו בני חורין אמיתיים. את סדרת הטעימות הזו חתמנו ביין "קברנה פרנק" בסגנון "ICEWINE" כלומר ענבים שקפאו ונסחטו בעודם קפואים. אמנם במקרה של יקב כפיר ההקפאה היתה מלאכותית אבל התוצאה יצאה מוצלחת מאוד ומעבר לצבע הניחוח והטעמים המפתיעים יש ביין הזה שילוב מוצלח מאוד של חמיצות מחד ומתיקות מאידך.

אין ספק שההחלטה לעצור ולבקר גם ביקב הזה הייתה לעניין. הכרנו עוד איש בעל שיעור קומה (וקוקו) שמנסה כל הזמן להתחדש, לנסות זנים חדשים ולהכניס קצת יותר אומץ לתחום היין הארץ ישראלי. פרט להכנת יין יש למאיר אוסף מרשים של יינות במרתף, אוסף שדי גרם לנו להזיל ריר ובאותה הזדמנות אנו מבקשים את סליחתו אם לכלכנו. נפרדנו ממאיר לשלום התנענו את הנשרים שלנו בפעם האחרונה באותו היום וטסנו הביתה כדי להספיק לשתות עוד ארבע כוסות עם המשפחות שלנו בליל הסדר.

לסיכומו של מסע: אכן המסע הזה לא היה קל. אנחנו בדרך כלל נוהגים לא לירוק יין בכלל ובטח שלא למרקקות אבל הפעם, כדי לנהוג (תרתי משמע) שפויים החלטנו לחרוג מהרגלינו. כמובן ששבת לאחר המסע כבר היינו שיכורים כלוט ומאושרים על חוף הים בבית ינאי אבל זה כבר סיפור משעשע בפני עצמו.

במסע הזה חווינו ולמדנו המון. רוב ככל הייננים אוהבים את השילוב הלא יתכן לכאורה בין האומנות והרגש לבין מדע הכימיה המדויק ביצירת היין. כל היינות באופן כללי עשויים מאותם זני ענבים ובערך באותו תהליך אבל כל יינן נותן ליין טאצ' יחודי משלו. מאז המסע, לראשונה בחיינו, אנחנו מסוגלים להוציא בשוויון נפש סכום של שלוש ספרות על יין שנראה לנו באמת טוב. בנוסף, שוב נוכחנו לדעת עד כמה אנו ברי מזל. יש לנו את חבל הארץ המדהים ביותר בעולם. אמנם בלי יערות על פני מאות דונמים ובלי כמויות מסחריות של בלונדיניות אלא יש כאן הכל אבל בכמויות קטנות. לא בכל מדינה אתה עובר בכמה שעות שלושה אזורי אקלים שונים ולא בכל מקום יש לך את האפשרות להקיף את המדינה בארבעה ימים שבהם אתה מספיק לבקר בחמשה עשר יקבים שונים.

ולפני סיום, שלב התודות. תודה רבה לשני הנשרים שלנו שבזכותם הגענו לאן שהגענו, בדרך כלל בלי להתלונן וגם אם היו פה ושם בעיות משמעת הרי שמהר מאוד הם דאגו להוכיח לנו שזה רק מצב זמני. תודה ל קופסאות השימורים מלאות החמין שדאגו לזה שלא יהיה לנו קר בתוך האוהל ותודה רבה לעומר לוגאסי על הייעוץ והעזרה הרבה בכתיבה, תודה גם לאין ספור המגיבים, גם אלה שעשו זאת בכתב מעל דפי האתר וגם לאלה שעשו זאת בעל-פה.

אפריל 2006

הערות, רעיונות או הצעות נישואין, ניתן לשלוח ל:bikes.at.wine@gmail.com

אופנועים ומספרים

567,443 חרקים נמרחו על הקסדות במהלך המסע.

1289 קילומטרים נחצו.

802.88 שקלים הוצאו על 136 ליטר של בנזין איכותי עבור צמד הנשרים הצמאים שלנו. 

380 שקלים ירדו מחשבונות הבנק שלנו על יינות איכותיים.

יש כ-200 יקבים בארץ.

מתוכם ביקרנו ב-15.

טעמנו 69 יינות שונים,

 כשמתוכם 7 היו טעימות חבית.

המסע ארך 4 ימים.

עם 2 אלכוהוליסטים,

2 אופנועים,

ו-1 אלוהינו.