פרופ' עמוס הדס

פורסם במגזין "יין וגורמה"

רבים מאתנו אינם בודקים אם התוויות שעל הבקבוק מציינות שה"יין כשר" או לא. רובנו מניחים כמובן מאליו שיין ישראלי הוא יין כשר ולא היא. עם התרבות יקבי הבוטיק מחד ו"העלאת יינות" מפזורות היין, מקצוות תבל, מאידך, מסתבר שלא כל היינות כשרים ורק על חלק מהם (אלה המיובאים) מופיעות תוויות המציינות שהיין אינו כשר.
חלק ניכר מחובשי סלון "יום שישי" בישראל המגדירים עצמם נאורים ומשכילים, אינו מכיר את הסיבות והמקורות מהם התפתחו חוקי או תקנות הכשרות, בכלל ואלו הנוגעות ליין, בפרט. יתרה מכך, יהיו גם כאלה (מתנגדי חוקים דתיים), שיראו בכך חדירה לתחום הפרט ובממוקד אל "כיסם", "פיהם" ואולי גם ל"כעסם". כאן המקום להבהיר שני עניינים: האחד הוא, שעקרונית למושגים כמו "כשר" ו"כשרות" זכות להשמע ולהיות מובנים בדיוק באותה מידה ועוצמה רגשית כמו למושגים "לגיטימי", "לגיטימיות" או "זכות". נוסיף כאן גם את הצורך הבסיסי של כל אחד מאתנו לדעת לפרטיו את הנושא, בטרם יחווה את דעתו הנחרצת עליו, או, "אי ידיעה אינה סיבה להשתלחות". העניין השני הוא שלא תיפול טעות לידי הקוראים -כותב שורות אלו הוא אדם הרואה עצמו כ"חילוני מוצהר".

 רקע

חוקי ותקנות הכשרות התפתחו במהלך הדורות, חלקם נכללו בין חוקי התורה וחלקם נקבע במסגרת תקנות שתקנו חז"ל, והרבנים לדורותיהם על פי פירושי התורה, תוספות רבנים ותיקוני התקופות. ככלל, ניתן להגדיר "כשרות" על פי מאמר חז"ל כאוסף "הלכות מאכלות אסורים". ברור מכאן שמערכת זו של תקנות, מסורות וחוקים אינה בהכרח מערכת, שניתן להסביר כל ציווי הכלול בה באופן רציונלי. במהלך הדורות הדעה המקובלת הייתה שחוקי הכשרות נקבעו כשעיקר קיומם מוצדק לשם איחוד וייחוד העם היהודי ואורח חייו. לדעת רבי יהודה הלוי חלק ממצוות התורה הן "מצוות שכלתניות", כדי שיבינו משמעותן ויקימו אותן מתוך הבנה. חלק אחר הן "מצוות שמעיות", מצוות שאותן מקימים כיון שנשמעו על ידינו והוכנו לאחר מכן בבחינת נעשה ונשמע (למה ומדוע צווינו כך). בקיום המצוות מקיימים המקבלים את עול המצוות את אורח החיים הרצוי והמצווה לפי הסדר האלוהי. הרמב"ם (רבי משה בן מימון) ניסה (כאיש מדע, רופא, ופילוסוף) לנמק ולעגן את החוקים ותקנות הכשרות בהסברים הגיוניים ובצורך בקיום הלכות הכשרות לתקינות ובריאות גוף האדם. הרמ"בן (רבי משה בן נחמן) ראה כנימוק בקיום הכשרות את הצורך הרוחני של העם היהודי. למעשה אין הסבר אחד לכל ציווי, חלק מהציוויים יתכן ואינם עומדים כיום במבחן הצורך בקיומם. היות מערכת הכשרות בכללה מסורת עתיקה ובפועל, לדעת רבים (חילוניים ומסורתיים), מערכת המייחדת את אורח חיי העם היהודי, כל שינוי או חריגה ממנה מציבה מיד שאלות מרוכבות וטענות רגשיות, בין הלכתיות, ובין משפטיות (יש הטוענים, שהדת היהודית היא דת משפטית-קונסטיטוציונית. הדברות הן החוקה, התורה הפירושים לחוקה, המשנה תיקונים ופירושי התקופה לתורה 'משנה תורה', התלמוד וממנו לשאלות ותשובות החוק הקיים).
כעת אפשר לגשת לשאלת הפתיחה לה ציפיתם - מהו יין כשר - אילו תקנות הן מהתורה ואלו מהרבנים והחכמים. על אלה ועוד ננסה לעמוד להלן.

 יין כשר מהו?

יין כשר הוא יין שבמהלך יצורו קוימו: א. כל המצוות שהכורם והיינן מצווים בהם והקשורים בעבודת האדמה (המצוות התלויות בארץ) והן מהתורה (מדאורייתא): עורלה, נטע רביעי (רביעית), בלאי כרם, תרומות, מעשרות ומצוות שמיטה (שביעית). ב. מצוות ותקנות חז"ל והרבנים לדורותיהם (מדרבנן): כל שלבי העשיה והחומרים ששמשו את הייננים היו כשרים, יין זרים (יינם), יין נסך, יין כשר יין כשר לפסח ויין מבושל.
עורלה ורביעית (נטע רביעי): בספר תורת כוהנים, ויקרא אנו מוצאים (ויקרא, י"ט, כג-כה) "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם את ערלתו את פריו. שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, ובשנה הרביעית יהיה פריו קודש הילולים לה." כלומר חל איסור מוחלט לגדל ענבים למאכל או יצור יין ו/או צימוקים בטרם מלאו שלוש שנים לגפן. לפי ההלכה הנהוגה כיום שתיל שניטע לפני ט"ו באב ונקלט יחשב בן שנה ומכאן, שכרם שניטע לפני ט"ו באב בתום שנתו השלישית, פריו מותר, כלומר הנוטע כרם טרם ט"ו באב "חוסך" שנה למנין השנים לקיום מצוות העורלה. אחד הנימוקים המועלים מדי פעם להסבר עניין העורלה הוא הצורך לאפשר לגפן למצות את כל יכולותיה בשנים הראשונות לבניית מערכת השורשים והנוף כדי שתוכל לשאת בנטל הניבה. יש להזכיר שגפן גודלה בימי קדם בארץ על שטחים גדולים והמגבלות לגידולה היו משטר הגשמים ומאגר המים לימי הקיץ בקרקע. מגבלות אלו מחייבות קיום מערכת שורשים עמוקה ומסועפת כדי לנצל את מלוא כמות המים הזמינה לגפן. ציווי העורלה אינם חלים רק על הארץ ורבים מחילים אותו בחו"ל.

 בשנה הרביעית מותר להותיר פרי על הגפן וניתן לעשות יין ממנו. המנהג העתיק היה שענבי השנה הרביעית הועלו לירושלים למקדש ונאכלו שם כסימן תודה לאל על הצלחת הנטיעות. במידה ולא הועלה פרי הרביעית אל המקדש, היה הכרח לפדותו בכסף והענבים לאחר פדיונם הותרו למאכל או עשית יין וצריכתו. בימינו פודים בכסף את פרי השנה הרביעית כדי שיעבור ממעמד של "פרי קודש הילולים לה" למעמד פרי זמין לאדם למאכל ולעשיית יין.
"דיני שמיטה" - הציווי בתורה הוא: "כי תבואו אל הארץ שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא, כ"ה,ב-ז'). הציווי חמור ביותר לגבי הפעילות החקלאית בשנת השמיטה השנה השביעית. הדגש הוא על החלתו על הארץ "כי תבואו אל הארץ" (שם), הדגש השנוי במחלוקת שעיקרה תוואי גבולות הארץ. מקובל להטות אחרי המקובל על הרוב, קרי גבולות הארץ המוכרים ברבנות הראשית. אולם המחמירים עשויים שלא לקבל דעה זו ועל משקל "עשה לך רב" יבחרו את הרב ופסיקותיו הנראות להם ולפי הכשריו יפעלו.
בשנת שמיטה אין נוטעים, זומרים או בוצרים את הענבים בכרם. הרעיון הגלום במצווה זו היא להניח לקרקע לנוח במהלך השנה השביעית, להתאושש מעשית פרי במשך שש השנים שקדמו ולחדש כוחה לקראת השנים הבאות, בהקבלה למנוחת האדם ביום השביעי - "ובשנה השביעית, שבת שבתון יהיה לארץ" (שם). המלאכות המותרות לביצוע, על פי הרמ"בם ולפיו כמקובל כיום, הן אותן מלאכות הדרושות לקיום הכרם, בריאות ותקינות הגפנים, כאשר הכלל לביצוען הוא שאין הן מטיבות או מרעות את מצב הכרם ועתידו ככרם נושא פרי. ביניהן כלולות השקיה (בכמויות מתאימות אך במרווחי השקיה שונים מהרגיל), הדברת מחלות ומזיקים, קיצוץ אחיד של הנוף בסתיו או זמירת סתיו (טרם כניסת שנת השמיטה), גם לגבי המלאכות ודרגת השפעתן על הכרם קיימות מחלוקות וברור שיהיו מחמירים ויהיו אחרים שיקלו.

מאחר והציווי של שנת שמיטה ככתבו מטיל עול כבד ביותר על הכנסות החקלאי הכורם (מיסי המלכות והכהונה בימי העבר הרחוק וכיום מקשים ביותר על קיום משק חקלאי יציב), קיימו בעבר כנראה את המצווה על ידי עבודה שלא כמקובל בכרם "שלא כדרכה", כפי שציין בכתביו הרמ"בם ובלבד שיקוים הכלל שלא להיטיב או להרע לכרם. בדומה הותקן בתחילת המאה "היתר שמיטה" (הדומה במהותו למכירת החמץ בפסח), על פיו מועברת הבעלות על הכרם לידי נוכרי למשך שנת השמיטה. בצורה זו ניתן כנגד תשלום לקיים את הכרם ללא מגבלה ולרכוש את הענבים מידי הנוכרי-הבעלים לאותה שנה. הפרי הגדל ומבשיל בכרם בשנת שמיטה חייב ב"קדושת שביעית" ואינו סחיר במובן המקובל. לפיכך יש דרך של הסדר באמצעות "אוצר בית דין" המקבל את פרי הכרם, לאחר שפיקח והבטיח שנשמרו לגביו כל כללי וציוויי "שביעית", ומוסרו למכירה כפרי או כחומר גלם ליין כנגד העלות הישירה בהשגת אותם ענבים (מאחר ואין להפיק רווחים על פרי שביעית). כך למשל מיוצר יין המסומן "יין שביעית" או ב"קדושת שביעית", מענבי כרמים שעמדו בפיקוח והשגחה של "אוצר בית דין". פתרונות אלו הנם פתרונות משפטיים הלכתיים שמטרתם מזעור נזקי הכורם והחברה הצרכנית, בלא שתפגע רוח הציווי שבתורה. גם לגבי פתרונות אלו קיימות מחלוקות לגבי מידת ההקלה לכורם ו/או לחברה ומספר הכורמים המסורתיים שאינם מעבדים את כרמיהם ואינם מנסים לחרוג מהציווי המחמיר מצומצם ביותר.

 כלאיים "כלאי כרם": "לא תזרע כרמך כלאיים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים, כב ט'-יב'), שממנה משתמע, שאין לגדל מיני תבואות ביניהן ירקות ועצי פרי בכרם או כל גדול משנה ממנו צומחת תועלת כל שהיא. ברור מכאן שהפרי בכרם בו לא נשמרה חובת הכלאיים אסור באכילה ועשיית יין ויש להשמידו. הציווי בשלמותו מדבר על כך שאין לחרוש בחמור ושור יחדיו אין לטוות צמר עם פשתים. משמעותו הרחבה שאין לערב מין בשאינו מינו ולקיים צירופים בעלי תכונות בסיסיות קרובות מאוד. שור וחמור שונים זה מזה בכוחם, כושר סבילותם והפעלתם יחד יביא להפרעות הדדיות כאשר האחד הופך למעמסה על השני. למעשה מושג הכלאיים הורחב עם הכנסת שתילים מורכבים למטע וכרם במהלך תקופת בית שני המאוחרת וימי רומא. על פי הגיון דין הכלאיים מותר להרכיב שתילים כאשר הרוכב (העץ או הגפן ממנה ילקח הפרי – הצימוח העליון) והכנה (החלק התחתון ומערכת השורשים) הם מאותו מין, למשל תפוח על תפוח, או שקד על שקד אך לא אפרסק על שקד. לגבי גפנים יש בעיה מעניינת באשר לקיום שתילים של גפן היין, הגפן האירופית כרוכב על גפן אמריקאית שהיא מין שונה, או של רוכב מגפן אירופאית על מכלוא של גפן אירופית עם גפן אמריקאית. יש המקלים ורואים גם באחד וגם בשני אותו מין ויש המעלים החמרות לגבי הראשון והקלות לגבי השני. יש הטוענים שהמושג מין בתורה אינו בהכרח ההגדרה הבוטנית של מין ובכך פורצים למעשה פרצה לאישור הרכבות בין מינים בוטנים שונים ואולי גם להכלאות ביניהם (כמו הכלאת הגפן האירופית בגפן אמריקאית זו או אחרת). אולם השיקול שדיני וציוויי התורה נתנו כדי שאנשים חיים היכולים להלל יי יקימו אותן, מקלים לא אחת בכל עניין ההרכבה מטעמי הכרח קיומי לכרם ומכאן גם להיתר היינות. הכתוב במובאה מדבר במיני תבואות, והסיבה החקלאית לכך מניעת כל תחרות על משאבי מים (הכרם בתנאי בעל ללא השקיה) ויסודות הזנה החיוניים לתבואות ולגפנים כאחת. תחרות כזו פוגעת בתנובת התבואות והכרם ומדלדלת את הקרקע לעתיד. על פי המובאות בתלמוד ודיוני חז"ל, המרווח המפריד בין גפן יחידה לגדולי שדה יהיה כאמה (0.6 מ') ואילו לקבוצת גפנים או כרם נטוע לתבואות כדי ארבע אמות (2.4 מ'). כמו בכל הציווים הקודמים יש המחמירים בפירוש צו תורני ויש המקילים.

 תרומות ומעשרות

תרומות ומעשרות היוו בימי קדם צורת מיסוי לקידום מטרות שונות אותן ניתן לחלק לשתי קטגוריות: הראשונה - תחזוקת מעמד הכהונה (תרומה גדולה, מעשר ראשון, תרומת המעשר הראשון, מעשר שני), והשנייה - תמיכה בעניים (מעשר עני, בנפרד מעוללות, "כרמך לא תעולל" פרט, "ופרט כרמך לא תלקט", פיאה ושכחה שהיו מותירים בשטח לאיסוף על ידי עניים נצרכים). בימי המקדש אומדן כלל התרומות והמעשרות הגיעו לכדי חמישית (20%) מהיבול (תבואות, פירות כתאנים תמרים), או התוצר שיוצר (שמן או יין).

תרומה גדולה: תרומה זו הוקדשה כולה לכוהנים בעם. זאת, מאחר ולכוהנים בני שבט לוי לא נתנה נחלה בעת ההתנחלות בארץ, לכן להם תינתן "ראשית דגנך תירושך ויצהרך" (דברים, יח', א-ה). התרומה ניתנת כמוצרי בסיס דגנים, תירוש (יין), יצהר (שמן). לפי אומדן שיעור התרומה היה כ2%- מהיבולים. כיום, תרומה זו אינה קיימת בצורתה המסורתית אלא היא מובלעת ב"תרומות ומעשרות" המופרשות כיום לפי קביעת הרבנים ועל כך להלן.

מעשר ראשון ותרומת מעשר: מעשר ראשון (10% מהיבול שלאחר התרומה הגדולה), יועד ללוויים בני לוי ששמשו במקדש, לאחר שהופרשה ממנו "תרומת המעשר". מעשר זה אינו קיים כיום כלל ונוהגים לגביו בדומה לנהוג בתרומה גדולה. תרומת המעשר פירושה הוא שמהמעשר הראשון הפרישו עשירית לכוהנים. כלומר, מכלל המעשר (10% מהיבול), הופרשו 1% (מכלל היבול) לכוהנים ויתר ה9%- (מכלל היבול) ללוויים. מרכיב זה הוא אותו ה"מעשר" המקובל כיום להשמדה בגין העדר מעמד כוהנים ולוויים.

 מעשר שני: מעשר זה מקורו בהוראת התורה, "עשר תעשר את כל תבואת זרעך שנה בשנה, ואכלת לפני ה' במקום אשר יבחר וכי ירבה ממך הדרך ונתת כסף והלכת אל המקום ואכלת שם" (דברים יד", כב-כו'). על פי הוראה זו יש להקצות עשירית-מעשר- מהיבול לצורך אכילה בעת העלייה לירושלים ובמעמד המקדש. הכוונה בהוראה זו חלה לגבי השנים שבין שנות שמיטה. במידה ואין עולים לרגל, מחמת המרחק, פודים מעשר בכסף.

מעשר עני: הוראת התורה "מקצה שלש שנים תוציא מעשר תבואתך ובא הלוי והגר והיתום והאלמנה ואכלו" (דברים, יד", כח'-כט'), פירושה שיש להקצות עשירית מהיבול, להפקידו בידי הלוויים (מעין מנהלי קרן מזון לעניים), כמוציאים ומביאים יבול זה לחלוקה לידי הגרים, היתומים, האלמנות או העניים הנזקקים למזון. כיום נוהגים לשאת תרומות כסף לחלוקה לעניים.
כיום נכרכו כל התרומות והמעשרות באחת, כלומר היצרנים נדרשים להפריש אחוז אחד מתוצרתם הקשורה בחקלאות. מעשר זה מוצא להשמדה משום שאין כיום מעמד כוהנים ולוויים לקבלו. הדבר מתבצע ברוב טכס והדר, בפיקוח רבני. באשר לעניים, מקובל לתת תרומות כסף ולעתים במוצרים אך לגבי תרומות מתקיים הנוהג לפיו ייתן התורם כאשר ידבנו ליבו.

עד כאן הועלו הציוויים המצויינים בתורה (מדאורייתא), עליהם מבוססות הוראות הכשרות של יין כיום אולם כפי שצוין למעלה קיימות תקנות, הוראות ואיסורים הנובעים מתקינות שתיקנו במהלך הדורות (מדרבנן) והן לא קשורות במצוות הארץ אלא נובעות מבעיות חברתיות וצרכים לאומיים.

יין נסך: מקור האיסור על שתיית יין נסך מצוי בהגדרתו "כ"יין שנתנסך לעבודה זרה" ולכן על פי חז"ל יין כזה אסור בשתייה, הנאה ודין העובר על איסור זה כדין עובד עבודה זרה. מקור החשש נובע שמאותם מקורות יין נלקחו יינות למטרות פולחן. איסור זה מקיף משקאות העשויים מענבים, על ידי גויים, או מי שאינם יהודים, כמו יינות, יינות מבעבעים, יינות מחוזקים כפורט, שרי ואחרים, כהילים המיוצרים מיין כמו קוניאק ודומיו. איסור גורף זה מורחב גם על כהילים כמו וויסקי במידה ואוחסן בחביות פורט. ידועים יקבים רבים בעולם שיינותיהם אינם משמשים למטרות פולחן כל שהוא ובכל זאת אין הם מוצאים מההגדרה של יין נסך.

"סתם יינם": איסור זה הוצא על ידי חכמי התלמוד לגבי יין של גויים שלגביו קיים הספק באם חלקו התנסך לעבודה זרה, או יין ישראל שנגע בו גוי וכן כדי למנוע שתית יין במעמד אכילת פת עם עכו"ם. להגדרות האיסור על יין שנגעו או עשו גויים או עכו"ם הורחבו בגבלות לגבי בציר ענבים בידיהם והובלתם ליקב בתיבות. האיסור הזה נבחן לגבי האם יווצר במהלך הבציר וההובלה ליקב תירוש שינגר הענבים בשל פגיעה בהם או מטלטולי ההובלה. באם יקווה תירוש בתיבות והמשלוח יכיל תירוש עם הגיעו ליקב, המשלוח אסור, כאילו החל יצור היין שנבצר בידי עכו"מ. לפיכך באם ינוקז התירוש מהתיבות או כלי המשלוח על ידי ניקוב תחתיתם, מותר לבצור בידי כל אדם ובלבד שהטיפול בענבים מרגע הבציר ועד הגיעם ליקב, יכלול גם מגע יד ישראל. האיסור לגבי "סתם יינם", נקבע גם בגלל החשש שמא עקב צריכת יין בכמות גדולה יאבדו אנשים את ראשם ותיווצר קרבת יתר או אף קשרי משפחה ונשואי תערובת, "גזרו על פתן ושמנם משום יינן ועל יינן משום בנותיהם" (שבת, יז, ע"ב). הותר לארח עכו"ם לשולחן בבתי יהודים ובתנאי שהיהודי הוא בעל הבית המארח, ההפך אסור.

 יין כשר: יין שיוצר על פי כל הסייגים שנמנו למעלה, על ידי יהודים שומרי שבת ומצוות, בהשגחת משגיח כשרות מוסכם, בכלים כשרים ובעזרת חומרים כשרים בלבד. כלומר כל התוספים כשמרים, חומרי שיקוע ושיפור היין חייבים להיות חומרים כשרים. יתרה מכך אסור שיד נוכרי תיגע ביין כשר, שכן בכך הוא מאבד את כשרותו. יש המרחיבים וטוענים שבקבוק יין כשר הנפתח בידי יהודי שאינו שומר שבת או/ו מצוות אינו כשר.

יין כשר לפסח: יין כשר שלא הובא לכלל מגע עם, או טופל בלחם, דגנים שהחמיצו או (בהרחבה והחמרת יתר) בקטניות או מוצריהם.

יין מבושל: יין כשר שחומם, בושל או פוסטר במטרה להביאו למצב כאילו נפגע באיכותו (מפוסטר בדרכים מודרניות) או אף לפגוע באיכותו כך שלא ניתן יהיה להגישו כמנחה בקודש. כך ניתן להגישו לשולחן גם על ידי אנשים שאינם שומרי מצוות ושבת. בפסטור מקובל כיום לחמם בקבוקי יין ל85-80- מעלות למספר שניות או דקות (מותנה ברמת החומרה של ההשגחה ביקב).

סיכום

לאחר שנבחן המושג כשרות לפרטיו ולמקורותיו נראה שיש לקיומו צידוקים שונים בעלי גוון חברתי, דתי, חקלאי ולאומי. בחברה הישראלית כיום זרמים שונים בעלי השקפות שונות על מסורות דתיות, לאומיות ואחרות ואשר לחלקם יש התנגדות למושגים וחוקי הכשרות ומשליכים זאת על הממסד (משגיחי כשרות, אוצר בית דין, רבנות) המופעל לאכיפתו. באם עלה בידי כותב שורות אלו להבהיר את הרקע, המשמעות של מצוות הכשרות ובכך ליצור מסד לשיקול דעת שני (חיובי) לאלו שהתנגדו לכשרות, או, שלילי למתנגדיו, הרי שבא על שכרו, על שעלה בידו ליצור מסד זה. ממילא את המקבלים את עול הכשרות לא באו כתובים אלה לשכנע, אולי רק לחזק.

 המאמר פורסם במגזין יין וגורמה