נגישות יינות ישראלים מתיישנים כאסטרטגיה לקידום היין בישראל

מאת: זן-אור

יין מעורר את ההשראה.

מי ששותה יין (ועדיף כזה עם "שאר רוח"), מי ש"מקשיב" ליין ונותן לעצמו להנגע – זוכה להשראה (או לפחות להרגשה דומה...)

באחד מהערבים השבוע, עם מזג האוויר הקייצי משהו שנחת עלינו, התכנסנו כמה חברים והתמזל מזלנו להיות בחברתם של כמה יינות ישראלים משובחים שנולדו לפני שנת אלפיים.

בלתי אפשרי להסביר מהו ים לאדם שלא ראה ים מימיו, אין דרך העביר את החוויה שמעניק לנו יין בוגר. צריך פשוט לחוות אותה.

ופה העניין – עד כמה נגישה לנו, צרכני היין הפשוטים, אותה החוויה?

לא נדיר למצוא יינות ישראלים עם המלצות יישון כאלו ואחרות על התווית.

לאחרונה החלו אף היקבים המובילים (גם חלק מהקטנים שביניהם) לחשוף אותנו ליינות מבוגרים יחסית. לאחרונה מסתמנת מגמה נוספת: קניית פחות יין, מאיכות טובה יותר, וקניית מקררי יין ע"י שכבה הולכת וגדלה של קהל צרכני היין בישראל, שרוצים ליישן יינות בביתם.

לקוחות היין שקונים יין ישראלי ליישון הם (כך נראה לי) מעגל סגור למדי.

אנשים שהזדמן להם לטעום יין בוגר מיקב או סדרה מסוימת אצל חבר או בטעימה והחליטו להשקיע כסף וזמן בכיוון.

עולה השאלה – עד כמה נגישים יינות ישראלים בוגרים לקהל צרכני היין?

בחנויות היין ובתפריטי המסעדות אנו מוצאים תמיד את הבציר האחרון ששווק ע"י היקבים.

זוהי מגמה כלכלית שמוכתבת ע"י היקבים והמשווקים והיא ברורה ונכונה – צריך להזרים כסף לתעשייה ולגלם את ההשקעה.

אך זוהי גישה שבונה ל"פה ועכשיו" ופחות מעודדת הסתכלות קדימה. (מזכיר משהו את הצורה בה סוללים כבישים בארץ, אך זהו נושא אחר שמקומו אולי באתר אחר...)

קטונתי מלהמציא את הגלגל וללמד את קברניטי עולם היין איך לנווט את הספינה. אולם, חבר טוב אמר לי פעם: "ההבדל בין "אזרח ישראלי" ובין "אחד שחי בישראל" הוא כמו ההבדל בין מי ש"בא לעבוד" ומי ש"בא לעבודה". אם אתה מתייחס למדינה, לעבודה או לתעשיית היין כאל שלך – אזי אתה תורם לקידום והתפתחות.

ולכן, במיוחד לאור החוויה שתוארה קודם, אני כצרכן די מאוכזב מחוסר ההיצע של יינות ישראלים מבצירים קודמים על מדפי החנויות ובתפריטי היין.

יקומו לא מעט אנשים ויטענו (כנראה בצדק) שחלק מהיינות הישראלים מתומחרים גם כך מעט גבוה מעל החגורה, על אחת כמה וכמה אם נרצה להכניס למשוואה גם יינות בוגרים.

יש מסעדות וחנויות יין שמשקיעות במלאי לצרכי יישון, אך מדובר בנישה קטנה, שלרוב מתמקדת ביינות שאינם ישראלים, ובנטל כלכלי שאינו תואם מבנה של מסעדה או חנות יין קטנה.

יש פה מצב של חוסר נגישות מצד אחד וחוסר קנייה מהצד השני.

והרי זוהי בדיוק ההגדרה של שוק פוטנציאלי! נישה ריקה, שהשקעה בה יכולה לגרום לעידוד צריכה בכיוון מסוים. זהו טרנד שמתחיל להיווצר והיקבים עדיין לא נענו לגמרי למגמה בשיווק.

יש המלצות ליישון על גבי התוויות אך אין קידום מעשי ביכולת של הצרכן מהרחוב לקנות ולטעום יינות בוגרים.

כולי תקווה (ואני יודע שאין זו דעת יחיד) שנזכה לראות על מדפי היין בקבוקים של מותגים ידועים ומצליחים, משנות בציר קודמות ובמחירים אטרקטיביים.

מהלך כזה יקדם את צריכת היין ה"מבוגר", אך לדעתי יקדם עוד יותר קניה של יינות צעירים ליישון, מתוך ההיגיון הצרכני הפשוט של טעימה – מרוצות - קנייה.

למען שוק יין ישראלי שרגליו בהווה, אך פניו אל העתיד...

הכותב הוא מרצה בנושאי יין ואלכוהול ויועץ לברים ומסעדות בתחום.

ינואר 2007