קטגוריות:
| >> יקבים מהעבר » יקב מקווה של שנות השישים | |
ישראל פרקר בעת ביקורי בחוות טל המשתרעת על פני 300 דונם מצפון ליישוב כרמי יוסף, נכנסה לפתע בשערי החווה מכונית קטנה, אדומה ומבריקה. הנהגת, אישה מבוגרת, בשנות השבעים לחייה, הייתה אמו של דובי טל, בעל החווה והיקב RED POETRY הנמצא בה. היללה טל, שהיא ובעלה אלכס היו בין מקימי החווה בתחילת שנות החמישים, הייתה עבורי מקור לסיפורים הסטורים על גידול גפנים ויצור יין בארץ. היללה, ילידת רחובות, הייתה אחת מהאחיות שהיו בין מקימי בית החולים אסף הרופא, ואלכס טל ז"ל היה בין ראשוני חיל הים ועסק בפיתוח נשק. השניים מצאו גם זמן לגידול ענבים וייצור יין. לסבא של היללה היה יקב קטן ברוסיה והוא גם מכר יין ברחובות, בתחילת שנות המאה ה20. "את הרעיון להחיות את יקב מקווה ישראל הגו אלכס טל, אבא של דובי, יששכר חיימוביץ, שאחר כך היה מנהל מפעלי נייר בחדרה, ושמעון פרס." סיפרה לי היללה. "בעת שהסתובבו באירופה לצורך קניית נשק להגנת הארץ, הם אכלו במסעדות בהם הגישו כמובן גם יין. באחד הערבים, כשהם מסיבים לשולחן ובידיהם גביעים מלאי יין הם החליטו שכדאי לייצר בארץ יין בעצמם, וליהנות ממנו בעת הארוחות בארץ. הנושא התבשל במשך שנים לא מעטות במוח. יום אחד בעלי החליט לצאת לפנסיה מעיסוקו אפוף הסודיות בחיל הים ובשייטת. הוא פנה אליהם והזכיר להם את חלומם לייצר יין במקווה. חיימוביץ נענה ברצון. שמעון פרס אמר שהוא לא נוגע בשום דבר ציבורי עם שמץ עניין פרטי, כדי שלא יאשימו אותי בעיסוקים שלא קשורים לעבודתו הממלכתית כפי שניסו לעשות בנושאים אחרים. (סיפרו עליו שהיו לו מניות בתדיראן, למשל, דבר שלא היה נכון) שותף נוסף היה נתן הוכברג. במקווה ישראל עבד איש מומחה לגפן בשם נתנאל הוכברג. הוא כתב את הספרים הראשונים על גפן בעברית שיצאו לאור בשנת 1955. ספרים אלה הם עד היום הספרים היחידים על גפן שנכתבו בעברית. הספרים מהווים בסיס לגידול והכרת גפנים והרבה לא השתנה עד היום. נתנאל הוכברג היה הראשון שעשה הכלאות, ויצר זני גפן חדשים בארץ. הזן הראשון היה דן בן חנה ( ע"ש בנו שנהרג במלחמת יום העצמאות). זן זה גידלו גם בשטחים גדולים בדרום אפריקה. הזן השני היה שחרית. שני הזנים גדלים בחוות טל. נתן הוכברג השותף בהקמת היקב המחודש במקווה, היה בנו של נתנאל. "קיבלנו את היקב מוזנח מאוד. בלי מכונות בלי כלום." המשיכה היללה טל את סיפורה ההיסטורי. "היינן היה עולה חדש מרומניה שהיה נעלם גדול. שם משפחתו היה שינברגר, ןהוא הגיע מאזור שלפי סיפורו כל האנשים שם היו ייננים בשם זהה. במרתף הגדול של היקב שנחפר בסוף המאה ה19 עם הקמת מקווה ישראל, אוכסנו החביות בהם יושן היין. הצלחנו אפילו לייצא את יינות יקב מקווה ישראל לארגנטינה. אני הייתי אשת השיווק של יינות מקווה בארץ. לבשתי את הבגדים הכי טובים ויפים שלי, התאפרתי, ענדתי תכשיטים והתחלתי להופיע בחנויות. הסברתי לכולם במרץ על היינות שלנו. לא הלכתי עם שום דוגמאות ולא נתתי לטעום את היינות. הלכתי כמו גברת עם ארנק, סיפרתי סיפורים ואספתי הזמנות. כל החברות המשווקות התרגלו לעבוד עד אז רק עם כרמל מזרחי וסטוק (אלכוהול). הייתה לי בעיה גדולה לשווק לרשתות הגדולות, אך גם עליהם התגברתי. הרשת הראשונה שקנתה ממני הייתה המשביר לצרכן. משם הגעתי ישר לשקם. היה לנו עיקרון אחד חשוב ממנו לא סטינו: אף אחד לא יכניס את ידו לכיס שלנו ויקבל מתנות כדי שיפיץ את יינותינו. תוך חצי שנה היין הופץ בכל הארץ. את ה"וון פו" ייצרנו בעיקר מענבי קריניאן. יין לבן נוצר מעודפי ענבי מאכל שהגיעו ממועצת הפירות. היה יין רגיל ומוסקדט. מעודפי הענבים נעשו ביקב מקווה גם יינות שמפניה. היה גם רוזה שאנשים מאוד אהבו אותו. יין הרוזה פותח במלחמת העולם השנייה לחיילי צבאות בנות הברית, כי האמריקאים לא היו רגילים ליין כבד שהיה מיושן בחביות באירופה. יין הרוזה היה יין קלילי יותר שהם אהבו מאוד. ביקב מקווה, עשו בלנד של יין אדום עם לבן וקראו לזה רוזה. היו גם יינות מתוקים לקידוש, שרי ברנדי, קוניאק וגם פורט שניקרא פורטל." ב1973 הופסקה פעילותו של היקב לאחר שאלכס טל חלה במחלה קשה והשותפים לא הגיעו לעמק השווה בקשר להמשך דרכם המשותפת. פברואר 2005 |
ישבתי עם היללה וגמעתי בצמא את סיפוריה, שעל חלקם קראתי עד כה רק בספרי ההיסטוריה. חשתי בעצם, שאני יושב עם ההיסטוריה עצמה, וכך בדיוק זה היה. את אחד מסיפוריה, על היקב המחודש שהוקם במקווה ישראל בשנות השישים של המאה הקודמת, אני מביא הפעם לידיעתם של שוחרי היסטוריית ייצור היין בארץ ולאלה שהיסטוריית א"י בכללותה יקרה להם.
