מאת: שגיא קופר

האם אתם מוכנים שיהנדסו גנטית את היין שלכם? טוב, אולי לא את היין שלכם, אבל את הגפנים שישמשו לייצורו?

מאמר שפורסם לאחרונה במגזין הצרפתי ל'אקספרס מספר שמדענים צרפתיים ב- INRA, המוסד המקביל למנהל המחקר החקלאי שלנו, מנהלים כבר תקופה ארוכה מחקר שמטרתו להעניק לגפן עמידות בפני מזיקים שונים, ביניהם מחלה שנגרמת על ידי וירוס המועבר בעזרת נמטודות לשורשים. בימים אלה הגיעו המדענים לשלב המבחן האמיתי – שתילת כרם מחקר מגפנים מהונדסות – ושוב מתחוללת סערה בכוס יין.

תיאורטית, הכל טוב ויפה, אבל למה יש סערה? כיון שמדובר במחקר שעושה שימוש בטכנולוגיות של הנדסה גנטית, וליתר דיוק יוצר מה שאנחנו מכנים "צמחים מהונדסים".

הסיוע האמריקאי

לצרפתים, כידוע, יש סיוטים וחלומות רעים בכל מה שקשור במזיקי גפן: בסוף המאה ה- 19 הושמדה פחות או יותר כל תעשיית היין הצרפתית על ידי הפילוקסרה שהגיעה מאמריקה. כמו להכעיס, הצרפתים נאלצו אז לייבא כנות עמידות לפילוקסרה מארצות הברית, ולהרכיב עליהן את הזנים המקומיים. מאז, בכל הזדמנות, טורחים האמריקאים להזכיר לצרפתים שהם הצילו אותם שלוש פעמים: במלחמת העולם השנייה, במלחמת העולם הראשונה ובזמן משבר הפילוקסרה.

הפילוקסרה תוקפת את שורשי הגפן, ולמעשה כך הורגת אותה. הכנה – החלק התחתון של ההרכבה – העמידה למזיק, אינה יוצרת פרחים או פירות, וכך ניתן להרכיב את הגפן באופן שהפרי בא מהגפן ה"מקורית", גם אם היא לא נושאת עמידות למזיק. במקרה שלפנינו, המחקר נסב על הענקת עמידות לגפן מפני ה- Le court-noué, המוכרת לנו כ- Fan Leaf, GFLV - שתוקפת משהו כמו שליש מהגפנים בצרפת. מדובר אמנם בווירוס שנישא על ידי נמטודות ולא בפילוקסרה, אבל כמובן שיש למחקר המדובר גם השלכות לכיוונם של מזיקים אחרים.

גטו של גפנים

המחקר התחיל למעשה בשנת 1996 על ידי מואט ושנדון, שרצו לשפר את גידול הגפנים שלהם, וניסו לעשות את זה על ידי פיתוח זנים טראנסגניים – כאלה שיש בהם חומר גנטי משני מקורות שונים (טראנס – מועברי - גנים). הכל נראה טוב ויפה, עד שבשנת 1999 התחילו לעלות חששות, והרוחות החלו לנשוב כנגד צמחים מהונדסים, בעיקר מכיוון הירוקים באירופה, אבל גם מהאקדמיה.

הבעיה עם צמחים מהונדסים היא שהגנים שלהם עלולים לנדוד לצמחי בר או תרבות אחרים: חרק או חיה עלולים לאכול מהצמח, וכך להדביק את הצמח הבא; אבקנים נושאי מטען גנטי עלולים לעוף ברוח; ואפילו זרעים עלולים להגיע – בדרך כלל באמצעות חיות – לחלקות אחרות. ישנם אמצעי הגנה (בדרך כלל מסיבות מסחריות), אבל אלה הם כמו גלולות נגד הריון - אין מאה אחוז.

בעקבות המחקר אנשי מואט נבהלו קמעה, והחליטו לגנוז אותו. הם עקרו את הגפנים המהונדסות, ובאקט של "טוב, לנו אין מה לעשות עם זה אז תיקחו הכל", העבירו את הידע והחומרים הביולוגיים ל- INRA, שמהר מאוד החליטו לחדש את המחקר ויצרו שתילים וחומר ריבוי שנראה היה עמיד לווירוס בתנאי המעבדה.

ובמעבדה כמו במעבדה: הכל טוב ויפה. הצרה היא שצריך לבחון את הדברים בשטח: כל עוד לא יוצאים החוצה, אי אפשר לדעת איך יתנהגו הגפנים בפועל, ולא ניתן לדעת מה העמידות שלהן ל- UV, ליובש ולקור. אנשי INRA נסעו לאלזס, שם המחלה אגרסיבית במיוחד, ובנו מחנה סגור לגפנים שלהם: חלקת ניסיונות מוקפת גדר רשת צפופה שגובהה שני מטר, מצלמות וידאו ומערכת אזעקה. מלכתחילה, יודע הל'אקספרס לספר, כי נחפר במקום בור בנפח של 1000 מ"ק, שרופד ברשת חדירה למים, אך לא לנמטודות, ומולא חזרה בעפר שנחפר ממנו. באופן כזה, מנסים החוקרים להרגיע, הצמחים מבודדים למעשה מהעולם החיצון.

ולא רק כך: גם זן הענבים שבו השתמשו החוקרים אינו זן שבו משתמשים באלזס. צורת שתילת הגפן היא כזאת, שמינימום מהחומר הטראנסגני חשוף, והחוקרים נשבעים בכל היקר להם שהם יורידו את הפרחים ולא יתנו לגפנים לעשות פרי. "אנחנו לא בעניין של לעשות יין", אומר גאי ריבה, סמנכ"ל INRA COLMAR, "אין שום כוונה לשווק את הצמחים העמידים, ואת כל החומר הצמחי שיישאר אחרי הניסוי אנחנו נשמיד".

והדעות? חלוקות

חלק מהכורמים מסתכלים על המחקר הזה ועיניהם כלות: "אם אפשר היה לטפל במחלה הזאת," אומר אחד מהם, "הייתי יכול להוציא 60 הקטוליטר של יין מהשטח שלי, במקום ה- 15 שאני מצליח לגרד ממנו כיום".

אבל לא אמצעי הזהירות, ולא העניין הכלכלי מרגיעים את אנשי אלזס, ולמעשה את תעשיית היין הצרפתית בכלל. חלקם מתנגדים למהלך מכל וכל, וחלקם טוענים שהוא חיובי וכנראה חייב יהיה להיעשות - אבל מודאגים מההשלכות: "תעשיית היין שלנו נמצאת בצרות גם ככה," אומרים המתנגדים. "הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה שהעולם (ובמיוחד האמריקאים ש.ק.) יתחיל לצעוק שהיין הצרפתי מהונדס גנטית".

תעשיית היין הצרפתית מעסיקה ישירות 75,000 איש באופן קבוע, ועוד הרבה מאוד אחרים באופן זמני או בלתי ישיר (למשל בתיירות). מתנגדים אחרים למחקר טוענים שכוחו של היין הצרפתי הוא בטרואר, בהיסטוריה שלו ובאותן מסורות אפלסיוניות. "אסור שיווצר הרושם", כך אומרים שם, "שאנחנו משנים טעמים או עושים דברים ליין שלא באותן מסורות".

הדור הבא של היין

הויכוח הזה אינו פשוט. מחלות ומזיקים מתפשטים היום בצורה אחרת לגמרי מהאופן שבו הועברו פעם. מטוסים טסים מצד אחד של העולם למשנהו, מזג האוויר משתנה ועוד כהנה וכהנה. מצד אחד, יכול מאוד להיות שאנחנו צריכים להתאים את צורות הלחימה שלנו במזיקים ובמחלות לצורה שבה אלה מתפשטות, והכלים הטובים ביותר מבחינות רבות הם כלים גנטיים - כלים חזקים, אבל מרובי סכנות.

מצד שני, אם אנחנו יכולים לשפר באופן גנטי עמידות למזיקים, לתנאי מליחות גבוהה או לתנאי מזג אוויר, אז למה שלא נוכל לשפר ארומות וטעמים? אין לי ספק שניתן יהיה למצוא סט של גנים שאחראים ליצירה של אותם חומרי טעם, כולם או חלקם. אפילו אם לא נמצא את הגנים האלה, מספיק אם נוכל לסנכרן את איזוני החומצה והסוכרים המפורסמים, ועשינו מהפכה.

השאלות של שימוש בצמחים מהונדסים גנטית נראה לי מורכב יותר בעולם היין מאשר בעולם החיטה או הסויה: מלבד הנושאים הסביבתיים הברורים, השאלות כאן הן שאלות שכמעט הייתי קורא להן "מוסריות". השאלה שחייבת להישאל היא עד כמה – אם בכלל – יש להגביל את הטכנולוגיה ולהגן על מסורות, על העולם הישן ועל מה שאנחנו מכירים כיום בשם "יין"?