כתבה: רבקה פומרנץ

ביום האחרון לתחרות TerraVino 2006 החלטתי להגיע למקום, ולראות במו עיני כיצד עושים היסטוריה. אחרי הכל מדובר בתחרות יין בינלאומית ראשונה הנערכת בישראל. זו נקודת ציון. זו הכרה. ולא עוד, זה מעמיד אותנו בשורה אחת עם מדינות שהן יצרניות יין מכובדות. זה כלל לא עניין של מה בכך.

התחרות נערכת באולם סגור במרכז הירידים.

שולחן נשיאות ניצב בצד אחד של האולם; שם יושבים מר ראול קסטליאני, מנהל התחרות ופרופ' בן עמי ברבדו – אדם, שרבות נאמר ונכתב אודותיו, ואת תאריו ופועלו אין צורך להציג. מאחורי שולחן הנשיאות מתנוססת כרזה: Mediterranean International Wine Callenge, June 7 - 13 Tel Aviv Jaffa מול שולחן הנשיאות מסודרים 3 טורים של שולחנות צרים וארוכים, מחופים במפות לבנות. בראש כל טור יושב השופט האחראי. בכל טור 7 שולחנות. כל טור כזה הוא comision.

ליד כל שולחן יושב בד"כ שופט אחד. ליד שולחנות אחדים יושבים 2 שופטים – אחד בכל קצה. על השולחן, בצד שמאל, ניצב דגלון המדינה ממנה הגיע השופט. 

על כל שולחן 10 כוסות, מרקקה, צלחת עם פרוסות קטנות של לחם לבן (בגט), בקבוק מים מינראליים. וכן שני סוגי טפסים: (בכל טור שופטים יין אחר באותה עת) טופס אחד נותן מידע על היינות באותו מחזור: מספר זיהוי, שנת בציר, צבע (לבן/אדום) רמת הסוכר – יבש, חצי יבש, מתוק -  ומספור הקטגוריה שלו.

הטופס השני הוא טופס הניקוד: הוא מחולק אנכית ל – 4 נושאים: מראה (מקסימום 15 נקודות, בוקה -30, טעם - 44, והערכה כללית – 11 נקודות מקסימום.

3 הסעיפים הראשונים מחולקים לשניים עד שלושה תתי-סעיפים.

אופקית מחולק הטופס ל - 5 עמודות: מצויין (מקסימום הנקודות), טוב מאוד, טוב, בינוני, לא משביע רצון. על השופט לשפוט את היין ולהעניק לו את הציון המגיע לו, למיטב שפיטתו, בכל סעיף וסעיף, על ידי סימון X במשבצת המתאימה.

                           לגלריית תמונות מהיום האחרון לתחרות

בתחרות השתתפו שופטים מחו"ל ושופטים ישראליים.

השופטים הישראליים מוכרים לנו ייננים, ביניהם ד"ר יאיר מרגלית, ישראל פלם, פיליפ ליכטנשטיין, אסף מרגלית, יותם שרון, אורנה צ'ילג, אסף פז  (בימים אחרים של התחרות השתתפו ייניים נוספים ו/או אחרים). כאלה שעוסקים בייעוץ: ד"ר ארקאדי פמפיקיאן, יאיר היידו. או חובבי יין בעלי יידע מקיף וניסיון רב שנים בתחום: עו"ר נחמן כהן צדק, אורי גלבוע. או אנשים שעוסקים במכירה ובהעברת סדנאות – אנדרי סואידן, דרן לייכי. כל אלה מעריכים ונותנים ציונים ליין גם בהזדמנויות אחרות, כאן בארץ.

מה הם, אם כן, הקריטריונים להתקבל כשופט יין בינלאומי? האם יש צורך בהשכלה כלשהי? בתעודה? שאלתי את אייל חסון, מיזמי התחרות. התשובה שקבלתי: כל מי שבקיא באנולוגיה – תורת היין - יכול לשמש שופט. זה מסביר את השתתפותם של הייננים כשופטי יין. ומה באשר לאחרים? כל אחד שיש לו ניסיון בהערכת יין, כלומר כבר עשה זאת בעבר – יכול אף הוא לשמש שופט, גם אם אין לו השכלה אנולוגית רשמית.

ואני סברתי, מחוסר ידע, שנדרשת איזו תעודה, שהיא סף הכניסה לתחרות.

את השופטים הזרים קל היה לזהות: רובם לבשו חליפות ועניבות. הישראלים לבשו טי-שירט או כותונת - חולצה עם צווארון. כל השופטים, ואלה שמזגו להם את היינות, לבשו סינרים שחורים.

שקט שורר באולם, ואם נשמעים מלמולים מהסה אותם מר קסטיליאני באחת.

הפרוצדורה ברורה ומוקפדת. מגיע מוזג עם בקבוק יין עטוף בשקית ניילון שחורה אטומה הדוקה לצוואר הבקבוק בנייר דבר עבה. אין דרך לראות בכלל באיזה יין מדובר. אל הבקבוק מוצמד פתק הנושא מספר זיהוי.

המוזג מגיע תחילה אל היושב בראש הטור.  זה טועם מהיין ומאשר שהוא תקין. המוזג מכריז את מספר הזיהוי של היין. השופט רושם את המספר על גבי הטופס. המוזג עובר בין כל השופטים באותו טור ומוזג לכל אחד מהם יין בכוס. השופט נוטל הכוס לידיו, מטה את הכוס לכיוון השולחן ובוחן את הצבע. הוא מסחרר את היין בכוס ומריח. הוא מסחרר שוב ממלא פיו בכמות נכבדה של יין, ויורק אותו למרקקה. הוא שוב מסחרר את הכוס, מריח שוב, טועם עוד טעימה קטנה משהה את היין שניות ארוכות בפה – ויורק. בכל שלב הוא מסמן את מסקנותיו בטופס הניקוד.

במקביל מוזגים נוספים מבצעים אותה פעולה בשני הטורים האחרים – בכל טור נמזג יין אחר לכוסות.

עמדתי בצד והתבוננתי. השופט שעקבתי אחר אופן פעולתו היה צרפתי, והוא ישב בראש טור אחד.

כך המשכתי ועקבתי אחר מספר שופטים. לאחר שטעמו עשרים וששה יינות הכריז מר ראול קסטלייאני, על הפסקה.

בהפסקה, מחוץ לאולם התחרות, נערכו ראיונות, צלמי טלוויזיה מרשתות שונות צילמו, עיתונאים ראיינו, ובין לבין עשו שופטי התחרות אתנחתא, שתו קפה, עישנו סיגריה, ואכלו משהו.

אני בקשתי לראיין את השופטת שהגיעה מיוון, Mrs. Maria E. Tzi Tzi.

"מהי מכשיר אותך להיות שופטת יין?" אני שואלת אותה, לאחר שיחת היכרות נעימה, על כוס קפה וסיגריה (שהיא עישנה).

"אני אנולוגית במקצועי. מזה 20 שנה שיש בבעלותי, באתונה, מעבדה שנותנת שירותים לייננים. אני עורכת בדיקות מעבדתיות ליין, אני משמשת יועצת ליקבים ואני מלמדת, בבתי ספר פרטיים, מלצרי יין ושפים, נושאים שונים העוסקים ביין, באוכל ובהתאמה ביניהם."

"אין זה סוד שתעשיית היין ביוון התפתחה מאוד והיא בעקומת עליה. מהי צריכת היין הממוצעת ביין?" אני שואלת.

"אנו עומדים היום על צריכה של 30 – 29 ליטר לנפש."

זה נתון מרשים ומעורר קנאה. איכות היין היווני אף הוא בעליה.

"כיצד הגעתם להישגים אלה?" שאלתי את הגב' דזי דזי.

"עבודה קשה, טכנולוגיה חדישה, והרבה כסף. התעשייה השקיעה המון בכל אלה, ועתה היא קוטפת את הפירות."

"אחת היא לייצר יין טוב – אך שונה הדבר להצליח לשווק ולמכור אותו," אני מקשה.

"כמה דברים עוזרים לנו בכך:

1. איכות היין.
2. האקזוטיות. היין שלנו הוא אקזוטי. הוא עשוי מזנים שלא מכירים בארצות אחרות כמו Accetico - זן לבן שמוצאו מסנטוריני והוא גדל במקדוניה, או Xinomavro זן אדום ממנו עושים יינות איכות שניתן ליישנם עד 10 שנים בשל הטנין הגבוה בהם. יש עוד זן אדום מעניין הגדל בפלופונס. הוא נקרא אגיורגיטיקו, גם ממנו עושים יינות איכות שניתן ליישן. אלה זנים לוקאליים, והיינות העשויים מזנים אלה מושכים את הזרים לטעום אותם, לקנות ולהתנסות.
3. המחירים של היינות היווניים אינם יקרים. הם ברי-תחרות. בקבוק יין טוב נמכר במחיר 12 – 6 יורו.

 גם לכם יש יין טוב." הוסיפה גב' דזי דזי. "ביקרנו בישראל ביקב ברקן וביקב פלם וטעמנו יינות של הרבה יקבים. יש לכם יין באיכות טובה."

עוד למדתי מהגברת דזי דזי שיוון מחולקת ל - 18 אזורי יין ובהם 28 אפלסיונים.

כל זה מאוד מעניין, כי לתעשיית היין הישראלית יש מן המשותף עם תעשיית היין הייוונית – הן במוצר שהיום הוא איכותי מאוד, והן בהצבת המטרה להגדיל את הייצוא של היין הישראלי.

לקראת סוף התחרות נשא מר ראול קסטליאני נאום קצר. הוא הודיע שהארגון הבינלאומי ליין -OIV  החליט לתת חסות לתחרות היין הזאת  בשנה הבאה, והיא תיערך גם ב – 2007 בישראל, והוא הוסיף משפט אחד שנחרט היטב במוחי:

"אתם עוד תופתעו מתוצאות התחרות," אמר.

אישית, אני מחכה בקוצר רוח לפירסום תוצאות התחרות. אני לא צד אינטרסנטי. לי הדבר לא יכניס כל רווח כלכלי, אך זה יתן לי הרגשה טובה. זה יחזק ויתן ביטוי רשמי, למה שאני מאמינה וטוענת כבר מספר שנים: יש לנו בארץ יין איכותי. איכות היין הישראלי עולה מבציר לבציר. (אשמח לראות את פניהם של אלה המעירים תמיד: אבל זה לא כמו היינות בצרפת או באיטליה).

בחמש השנים האחרונות - בין בציר 2000 לבציר 2005 - ניתן להבחין  בכמה קפיצות מדרגה ברמת האיכות של יינות ישראליים רבים. באשר ליינות האדומים - יינות 2004 הם עוד קפיצת מדרגה מעל 2003 הטובים. ובאשר ללבנים – די לטעום מהסוביניון בלאן 2005,  הויונייה, מהריזלינגים המעניינים שנעשו בשנים האחרונות ומהשרדונה כדי לאשש דיעה זו. ולרשימה יש להוסיף כמובן את יינות הרוזה המעניינים שנעשו בשנתיים האחרונות, והבלאן דה בלאן, כדי לומר – "אנחנו על המפה".

גם בארצנו, ההישגים הנאים הם תוצאה של השקעה רבה: עבודה קשה, טכנולוגיה חדישה, כסף, כורמים מיומנים ומקצועיים וייננים מוכשרים עד מאוד.

לחיי היין הישראלי!

לחיים!

יוני 2006

שופטי התחרות מחו"ל מסיירים בכרמי קיבוץ צובה ונפגשים עם יינני יואב יהודה ביקב פלם