א. מחשבות והרהורים
פרופסור עמוס הדס 

  הציבור הישראלי הגדיל את צריכת היין השנתית הממוצעת לנפש מכ 4.5 ליטרים בשנה בשנות השמונים עד לכ 7.0 ליטרים בשנת 2002 (יש הטוענים שהגענו ל9 ליטרים לשנה בממוצע). עליה זו אף שהיא מעודדת מאד אינה מחמיאה לישראלי הממוצע בהשוואה לצריכה השנתית הממוצעת של הצרפתי הספרדי או האיטלקי ובמיוחד לא לזו של הישראלי מתקופת הבית השני, שהיא כ 85-90, 80, 65-70 ו 150-200 ליטרים לשנה בהתאמה (יש הטוענים שצריכת היין הממוצעת בשלוש המדינות שמנינו היא כ 60 ליטרים בממוצע לנפש לשנה).

בארץ פועלים כ 16 יקבים מסחריים ומעל ל 50 יקבי משפחה או בוטיק.
כלל הייצור בשנתיים האחרונות הוא כ 45 מליון בקבוקים לשנה.  
במהלך שלושים השנים האחרונות אירעו שינוים נוספים שכללו בין השאר את: הגברת ייצור היין, שינוי במגמות העדפת הצרכנים בצריכת יינות (מיינות לקדוש וחגים לצריכת יינות שולחן עם נטייה גוברת וברורה ליינות שולחניים אדומים), הגדלת שטח כרמי גפן יין, הרחבת מקטע שטח הכרמים הנטועים בזנים "אציליים" (פינו נואר, קברנה סוביניון, מרלו, ריזלינג, גווירצטרמינר) וצמצום המקטע הנטוע בזנים "נחותים" לכאורה (קריניאן, גרנש, סמיון). אולם אותם שינויים רצויים לוו בשינוי שלילי כמו הרחבת שעור יבוא היינות השולחניים ברמות איכות שונות מחו"ל והאצתו לאחרונה.

  התפתחות תהליכים ומגמות אלו נבעו ואף הומרצו עקב החשיפה הגוברת של ה"ישראלי המטייל" לתרבות צריכת יין, להרחבת המודעות לתזונה נכונה ופנית רבים, בהשפעת מסעי פרסומת ל"ניצול נבון של התכונות הבריאות" (המוכרות כ"פרדוקס הצרפתי"), הטמונות בצריכת היינות האדומים. גורם נוסף ולא פחות חשוב מהווה העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים, שהעלתה קהל גדול של צרכני יין וכהילים. העדר תאום בין העלייה בביקוש ליינות לבין יכולות הייצור של יינות בארץ, כפו יבוא בלתי מבוקר נעדר חשיבה או צפי על ההשלכות העתידיות שתיגזרנה מהיבוא על היצרנים המייבאים יין והמצויים בתחרות כנגד עצמם וכנגד יבואני היין האחרים. יבולי הענבים ליין הגיעו לכדי 45000 טונות בשנת 2002 (צפי היבול היה של כ 53000 אך ירד בשל השרב הכבד של יולי 2002), כשהצפי ל 2003 הוא לכדי 60000 טונות שהם כ 80 מיליון בקבוקים. ברור מכאן שהצריכה לא תיסוק תוך שנה מכ 10 בקבוקים ל 80 בקבוקים לנפש בממוצע לשנה. יתרה מזו, יבוא היין בשנה האחרונה היה שווה ערך לכ 10000 טון ענבים או כ 14.5 מיליון בקבוקים בנוסף לייצור המקומי.
באם נניח לצורך הדיון, שהיבוא בשנה הקרובה לא יעלה, ברור שעתיד תעשיית היין בארץ מותנה ביכולתה להרחיב את היצוא כך שחלק ניכר מתוצרתה ייוצא לחו"ל, להכות בשוק החופשי בארץ את יינות היבוא בתחרות המורכבת מהשבעת הביקוש ליינות והגדלתו (על ידי הפחתה במחירי היין המקומי) ומהגדלת הייצור של יינות איכות הערבים לחיכו של הצרכן הישראלי; ולבסוף לנסות ולהרחיב את הצריכה לנפש על ידי חינוך והדרכה לפיתוח תרבות יין מקומית, שתהייה ברת משיכה לקהל הישראלי המגוון.

  אפשרות זו של הרחבת הייצוא (ב 2001 היה היצוא של יינות בערך של כ 25 מיליון שקלים או כ 5.5 מיליון דולרים) אינה פשוטה לביצוע מאחר וקיימות מגבלות חיצוניות אותן ננסה להעלות אחת לאחת. המגבלה הראשונה היא, שהעולם מוצף ב"אוקיינוס של יינות", המיוצרים והמיוצאים מכל ארצות העולם, שטחי כרמים הניטעים בענבי יין הגדלים בהתמדה, במיוחד נכון הדבר לגבי ארצות אמריקה הלטינית, אוסטרליה, ובמידה פחותה גם בארצות אירופה שסביב הים התיכון. במרבית הארצות המייצאות את יינותיהן, מחיר ייצור היין נמוך ממחיר ייצורו בארץ כיוון, שמחירי העבודה ותפעול הכרמים והיקבים בהן נמוכים משמעותית מאלו הנהוגים בארץ.
המגבלה השניה היא, שמרבית הארצות המייצרות ומייצאות יינות, דאגו בחוקי הסחר החדשים להגן על תוצרתן, לפיהם ניתן להן לסבסד את גדול הענבים וייצור היינות מחד ומאידך להטיל מכסים על יבוא יינות ממדינות חוץ. למשל, על יינות ישראל המיוצאים לארצות השוק האירופי מוטל מכס המגיע לכ % 30, והמגיע עד לכ % 140 כשהוא מיוצא לרומניה. האחרונה, אף שתוריד את רמת המכס לרמה הנהוגה בשוק האירופי עם אשרור חברותה בו בשנה הבאה, עדין תטיל מכס על יבוא יינות מישראל בשיעור של % 30.

  הפעילות להקטנת היבוא, גם היא קשה, מסובכת והצלחתה מוטלת בספק מכמה סיבות.
הראשונה הוא שהיצרנים הכו עצמם במכה נוראה שיקשה עליהם למחותה ולתקן את נזקיה. הקהל שהורגל על ידם ליינות שולחן עממים וזולים מתוצרת חוץ, העולים בדרך כלל באיכותם על איכות היינות המקומיים ברמות מחירים זהות, לא בנקל ימיר את העדפותיו.
את יבוא יינות איכות מחו"ל לא ניתן יהיה למנוע כליל, כיוון שקיים פלח שוק קטן המבקש יינות אלה ויכול לשלם עבורם. קיימת סבירות גבוהה שפלח שוק זה יגדל עם עלית רמת המודעות לאיכויות יין ולרמת החיים של השכבות העליונות בישראל. ליינות אלה יתכן ואין דומה בארץ וספק באם נוכל לייצר יינות דומים למיובאים (יהיו שיטענו שיש לפחות יקב אחד המייצר יינות איכות אירופיים והזוכה למעמדו גם בארצות אירופה). את יבוא היינות הזולים כמו היקרים יקשה עלינו לחסל, בשל הסכמי הסחר הבינ"ל, אך לצמצמו אפשר גם אפשר. זאת על ידי הפחתת הוצאות ייצור היינות בארץ והעלאת איכות היינות בכל רמות המחירים.

  כיצד הגיבו מגדלי ענבי היין ויצרני היין-היקבים, לעליה בביקוש ליינות ולצורך הקיומי בהעלאת איכות היינות?
אחת התגובות הייתה ניסיון לשיפור איכות הענבים על ידי:
א. בחירה ואיתור שטחים חדשים לנטיעה של כרמי גפן היין באזורים גבוהים, קרירים יותר, כמו בגולן, בגליל העליון, הרי ירושלים ויהודה, רמת ערד ורמת הנגב.
ב. הפחתה ניכרת בשטחי הכרמים הנטועים בזני גפן יין "נחותים" (קריניאן, גרנש, סמיון) והעדפה מודגשת לזנים "אציליים" (קברנה סוביניון, מרלו, שרדונה) ולזנים חדשים (קברנה פרנק, טמפרנילו, סן ג'יובזה, ריזלינג, גווירצטרמינר, ויונייה). על פי התנהלות העניינים כיום ניתן לומר, שתגובות אילו בלבד הצלחתן תהיה כנראה חלקית ויתכן אף, שלא תביא לשיפור מצב תעשיית היין ותרבות צריכת היין המקומי בארץ, או לאישושן וביסוסן.

  שיקולים שונים ובחינה מפורטת של העובדות למעלה מבהירים, שביסוס ענפי גידול ענבי היין וייצור היין בארץ מותנה ב:

       ניצול מושכל ומתוחכם של יתרון המותג "יין כשר" שמקורו בישראל. להתניה זו יש סייגים מאחר ויינות כשרים מיוצרים בחו"ל בכמויות גדלות והולכות. התופעה המדאיגה היא, שיינות כשרים מיובאים לארץ, ומביכה לא פחות היא העובדה שיינות אילו מיובאים על ידי יצרני היין עצמם.
האין בכך תבוסה בסגנון ההתאבדות או "גול עצמי"? אילו שיקולים עשויים היו לשכנע את היצרנים לייבא יינות אלו? הלא יש בכך מעשה כריתת הענף עליו הם יושבים. האם קיים בארץ ביקוש ייחודי ליינות כשרים אלה מחו"ל המכריח את היבואנים לייבאם?
נראה שליבואנים וליצרני היין המייבאים יינות הפתרונים, אך אלה נעלמים מעיני כותב שורות אלה. בראיון שערך לאחרונה חיים גן עם מנהלי היקבים הגדולים הסכימו המרואיינים שהיצוא תחת המותג "כשר" מועיל אך יינות ישראל יכולים לעמוד בדרישות הצרכנים בזכות איכותם. לעומתם טענה מנהלת מכון היצוא הישראלי שיתרונם של יינות ישראל היקרים ממקביליהם טמון במותג ה"כשרות" שעליהם.

·       הפחתה במחיר גידול וייצור ענבים ויינות בלא לפגוע באיכות, היא תנאי הכרחי אף שאינו מספיק להגברת היצוא. מנהלי היקבים הגדולים מסכימים שמחירי הייצור של יינות ישראל גבוהים משמעותית ממחיר היצור בחו"ל (קברנה ישראלי יקר כדי % 30 מיריבו האוסטרלי). יינות העילית כמו ירדן או סופריור או C. P, זוכים למחירים סבירים בחו"ל ($ 20-25 לבקבוק)

     לכאורה, יש סתירה בין הקטנת הוצאות גידול הענבים וייצור היינות, לבין העלאת איכותם. הקטנת הוצאות הייצור מחייבות בחירה נבונה של מיקום הכרם, בחירת הזנים לנטיעה, שיטת עיצוב הגפנים בכרם, התקנת מערכות השקיה והדישון, קביעת רמות היבולים להשגת איכות ענבים גבוהה.
על המגדלים והיצרנים למזער את ההוצאות עד לתחילת ההנבה המאושרת ובמהלך ההנבה (בעיות עורלה, רביעית ושביעית) בכל דרך אפשרית כמו הכנסת מיכון ומחשוב השקיה ודישון. צעדים אילו חייבים להקטין את ההוצאות, להחזיר את ההון שהושקע ולאפשר הפקת רווחים, תוך זמן סביר. אולם יבולים בינוניים עד כבדים, הינם מרשם בדוק לפחיתת איכות הענבים. באם יהיו היבולים נמוכים, תוארך התקופה שבין תחילת ההשקעה לבין תחילת הפקת הרווחים אף שהאיכות של הענבים תעלה וערך היינות יעלה גם הוא. הארץ היא אזור גידול חם גם במקומות הגבוהים בהם נטעו גפני יין.
אזורי נטיעה ליינות איכות נקבעים בארץ על פי ההגדרה של אזורי ימי מעלה הנהוגה בקליפורניה. לפי קנה מידה זה, הגולן והגליל יסווגו כאזור 3 עד 4 ואלו רמת הנגב כאזור 5. אזורים אילו אינם מומלצים ליינות שולחן מהאיכות העילית אלא מאיכות משנית עד ליינות קינוח או יינות מחוזקים בלבד. הווה אומר, שבאם נטע זנים כקברנה סוביניון, מרלו, ריזלינג או גווירצטרמינר או פינו נואר באזור הגליל, מאפייניהם יהיו שונים מאלו של ענבי אותם זנים שיגדלו ברמת ערד.
את אחד מהמאפיינים הללו מכנה ד"ר ארקדי פאפיקיאן כ"פרדוקס הישראלי" המתבטא בקצב הבשלה ואגירת הסוכר איטיים יותר ככל שחום היום גבוה יותר, הלחות ביום נמוכה יותר, ובלא הגבלת קרינת שמש, תוך ירידה תלולה בחומציות המוהל.
יינות איכותיים מושגים מענבים בהם הבשלת הענב מאופיינת בצבירת סוכר המלווה בעליות מקבילות של עוצמות הצבע, ריכוזי הניחוחות והטעמים וטנינים "רכים" (שמבנם פשוט). בארץ, בשל חום ולחות היום צבירת הסוכר איטית יחסית לעליית ריכוזי הצבע, הטנינים נוטים להיות "נוקשים" (להפוך מחומרים פשוטים לפולימרים מרוכבים), חומרי הריח נוטים להתנדף במהלך היום. העובדה, שהארץ אינה תואמת בדיוק את תנאי הגידול של חלק גדול מהזנים הניטעים כזני איכות, גם במקומות הבחירה החדשים פירושה, שרק מחלק מהזנים (כמו קברנה, שרדונה, מרלו) יאפשרו יינות טובים ביותר גם בתנאי גידול של הארץ, אך זנים אחרים לא (פינו נואר למשל).
יתכן מאד שיינות ישראל יזכו במדליות בתחרויות יין שונות המתרבות כפטריות שלאחר הגשם (בשל היצף העולם ביין והכמיהה להכרה של היצרנים השונים), ויהיה זה סביר להניח, שערכן של מדליות אלו יפחת וילך. מכאן, שהדרך להצלחה פירושה עליה משמעותית באיכות יינות כדי לזכותם במדליות בתחרויות היין החשובות בלבד.

·         מה הן האפשרויות להעלאה משמעותית באיכות הענבים והיינות, או אולי, אף יצירת סגנונות יינות טיפוסיים לנו ובאיכויות גבוהות העשויים להגדיל את היצוא ואולי, להקטין את היבוא?
שינוי מהותי חל בהרכב הזנים בנטיעות בשנים האחרונות. כך למשל, נבצרו ב 1997 2800 טונות של מרלו וקברנה סוביניון, ובשנת 2002 הגיעה הכמות שנבצרה משני זנים אלו ל 13000 טונות, כלומר הגדלה כדי מעט מעל לפי ארבע. יתרה מכך, ב 2002 נבצרו 16000 טונות ענבים לבנים ו27000 טונות ענבים אדומים.
מכאן שקברנה ומרלו היוו ב 2002 כמחצית הענבים האדומים ליצור יין (מדברי מר זימנאוודה ביריד היין הישראלי שנערך בבית הסקוטי בפורים 2003). כמו כן נטעו זנים חדשים (פינו נואר, טמפרנילו, סן ג'יובזה, ויונייה), והורחבו שטחי הקברנה, המרלו, הסירה והשרדונה (אגב חלק מהזנים ה"חדשים נבחנו בארץ בעבר ונמצאו כבלתי מתאימים). האם המגמה לשנות את הרכב הזנים (ישנים וחדשים), כמו גם ההמלצה לנטיעת הכרמים במרומי הרי בארץ יהוו את המהפכה של איכות ויכולת תחרות ליינות ישראל, או יוכחו כטעות ורעות רוח יתכן שכן. אך באותה מידה יתכן שלא, זאת נדע בעתיד.
ההמלצה השכיחה שיש לטעת באזורים חמים בהם שוררים תנאי חום כבד ביום ולילות קרירים (בשפלת החוף הפנימית ובנגב), בטענה שתנאים אלה משביחים את איכות ענבי היין ניתנת להפרכה על ידי טעימות, בדיקות ענבים וקביעת רמות הבשלתם ועל בסיס תאורטי, אותו ננסה להסביר בקצרה.
בימים חמים העלייה בצבירת הסוכר מותנית בקיום התאדות רציפה מהעלווה מבעד לנקבים הקרויים פיוניות והמאפשרים חילוף גזים וייצור סוכרים. ככל שיעלה חום היום, תרד לחות האוויר, יעלה עומס החום על העלווה, יסגרו הפיוניות כד להקטין את ההתאדות ועמה יפחת ייצור הסוכרים. בו בעת, בשל עלית חום העלווה, תגדל הנשימה ושרפת הסוכרים בעלים ולכן יכולת הצבירה נטו של הסוכר תפחת. תיקון מה תהווה הנשימה הנמוכה בלילה הקר.
חומרי הריח והטעם כמו גם הצבע והטנינים מקורם בנשימה, אך נדיפותם שונה. למעבר מתוצרי נשימה לצבע ולטנינים קדימות יחסית לייצור חומרי ריח וטעם, מה גם שחומרים אלו נדיפים ולכן עם עליה בחום היום, חומרי הטעם והריח יתנדפו וריכוזיהם יפחתו. גם הצללה בנוף לא תועיל, כי העלים הפנימיים שאינם מקבלים קרינה מספקת ליצור סוכר, אך נושמים כמו העלים הפעילים בייצור הסוכר, הופכים למקור מבזבז סוכרים בנשימה.
חומרי הטעם והריח הנוצרים בצל יהיו שונים (חומרים המקנים טעמי עשבוניות, עלי גפן ומרירות של אקליפטוס) מאילו הנוצרים בחלק המואר. הערות אלה מצביעות על כך, שלהצהרות על שיפור איכות על ידי נטיעה בראשי הרים או במקומות בהם שוררות תנודות חום גדולות במהלך היממה ונטיעת זנים מיוחסים וייחודיים עשויה להיות הצדקה חלקית ובלתי מספקת. כדוגמאות נזכיר כמה עובדות:
נטיעת פינו נואר בארץ למטרות ייצור יין זני אדום איכותי נבחנה בשנות השלושים למאה הקודמת במשק העברי ונמצאה כבלתי הגיונית משקית. ניתן להסביר אי הצלחה זו מהנימוקים שהועלו למעלה ומהשוואה לביצועי הזן מחוץ למכורתו. הסוביניון בלנק בארץ אינו דומה למה שאנו מכירים מאזור הלואר. מנטיעות בגליל העליון או בגולן ניתן לקבל בקירוב את מאפייניו מאזור הבורדו ולהגיע ליינות באיכות גבוהה (כמו יינות הסוביניון של יקב דלתון). נציין שמבחר גדול של יינות ישראלים (כ 200), שהוצגו ב"בית הסקוטי" השנה, ניטעם על ידי טועם היינות הכותב בעיתון יוקרתי בארץ (דעתו מקובלת על ידי רבים). על פי ממצאיו, רק כרבע עד לשליש מהם נמצאו כמתאימים להיכלל בטווח האיכויות מהסבירה ועד לאיכות העילית. כלומר, מרבית היינות המיוצרים בארץ, למרות השיפור באיכות הענבים, הזנים  וקידום הטכנולוגיות בכרמים וביקבים, לא הביאו לשיפור משמעותי של מצב הענף, אם כי חלה עלייה כללית אך איטית באיכות היינות בשנים האחרונות.

·          מכל הנאמר למעלה עולות תהיות רבות לגבי השיקולים שהנחו את הכורמים והנוטעים בבחירת הזנים החדשים, וכן ספקות לגבי הצלחת הבחירה להעלות את איכות היינות.
נעלה שוב מספר דוגמאות.
מזה מספר שנים אנו מוצאים על מדפי חנויות היין והמרכולים יינות מהזנים ריזלינג וגווירצטרמינר. שני זנים אלו נוסו בעבר בארץ, האחד על ידי נזירי לטרון והשני בשנות השלושים במשק היהודי. כאז כן היום, אין היינות המיוצרים מענבי זנים אלה אופייניים ליינות זנים כמצופה. נשאלת השאלה ההיו הניסויים היקרים בהבאתם לארץ ובחינת הצלחתם, למרות הידע שהיה מצוי אך הוזנח, שווים את המאמץ? האופטימיים יאמרו, שיש להעתיק את הזנים ולנוטעם רק במקומות הקרים בארץ, התהייה בכך ערבות להצלחה? כנראה שלא, זנים אלו שייכים לאזור 1 ועל גבול אזור 2 לפי ההגדרה הקליפורנית, והם נטועים באיזור 3 (גולן), או באזור 4-5 (צרעה).
דוגמא אחרת היא הזן שרדונה, שאין לו מאפיינים טיפוסיים וכל כולו יין המעוצב על ידי היינן המוכשר, מצליח בכל אזור גידול. זן לבן נוסף שיובא ויונייה, הוא הזן מחבל הרון שבצרפת. זן זה קשה לגידול ומהלך הבשלתו (שלב הבוחל) מעט חריג. במהלך ההבשלה תכולת הסוכר עולה, החמיצות פוחתת, אך הופעת ריח או טעמים אופייניים מתרחשת סמוך או ממש יום יומיים טרם שיא ההבשלה.
ברור שעל פי ההסברים שמנינו למעלה יתכן ולא נמצא את הזן כמבטיח. הכנסתם לארץ של זנים כמוהו וכמו האחרים, מתוך הנחה, שהם יעמדו בתנאי הארץ וקשיי גידולם ימצאו פתרונות תוך גידולם, תואמת את הגישה הישראלית לקידום החקלאות. גישה זו מאופיינת בצעידה על מרווח סיבולת הגידול בטווח מצומצם של תנאי גידול, תוך השענות על ידע מעשי רב שנרכש במחקרים מקיפים בחו"ל ובארץ ואשר במהלכם "כופפו והותאמו" הגידולים לתנאי הארץ ולרמות היבול והרווחיות הרצויות. לדעתם של אניני הטעם  אנו מאבדים בדרך זו, לא אחת, כמה מתכונות או אופייני הגידולים (החוורת חלמון הביצה, העדר ניחוחות התות והוורדים, פחיתה בניחות וטעמים מאפיינים זני יין מסוימים).
אופיינים אלה, תואמים גם את הפעילות סביב שני הזנים האדומים שיובאו לארץ, הטמפרנילו והסן ג'יובזה. לאחרונה יוצרו מענביהם יינות, שלדעת רבים אינם אלא בבואה חיוורת ולא אופיינית לאיכויות היינות המיוצרים מהזנים הללו בארץ מולדתם, אך, יתכן ומוקדם להביא דעה בנידון, אולם, ניתן היה לצפות ליינות אופייניים כיון שתצפיות רבות מצביעות על כך, שיינות השנה שנתיים הראשונות טובים וקרובים מאד למאפייני הזנים מהם יוצרו. לאחריהן, בשנים העוקבות, יש ירידה באיכות ושוב עליה הדרגתית לקראת גיל הגפן הבוגרת (12 עד 15 שנה). לדעת מומחים אופטימיים-שיש מהם למכביר בארץ- יש להמשיך ולנסות שני זנים אלו בתצורות כרם שונות וברמות יבולים שונות בטרם יחרץ גורל ההצלחה בהכנסתם לארץ.

  האם עלינו לומר, שכל שניסינו עד כה לא הועיל?
נהפוך הוא, יש וניתן הרבה לעשות לצמצום ההוצאות, לשיפור האיכות ולהקטנת היבוא. לדעת רבים אין לייבא לארץ זנים שסיכויי הצלחתם נמוכים גם לאחר מחקר ישומי והכפפתם לתנאי הארץ. הנסיון מורה שמחקר יקר, רב שנים, עתיר השקעות, אינו בהכרח מבטיח הצלחה או השגת המטרה לשמה הובאו הזנים ובוצעו המחקרים. מכאן, שיש טעם לסרוק את אגן הים התיכון לזנים המגודלים בתנאי חום, תנודות חום ולחות הדומים לאלו השוררים בארץ ואינם מצריכים מחקרים והכפפה לתנאי הארץ.
להלן שתי דוגמאות  לעמדה זו. במקום לבחון את הריזליג הגרמני, צריך היה לבחון את האפשרות לייבא לארץ את הזן אלברינו (Albarino) ממחוז גליסיה שבמרכז ספרד (תנאי הקיץ חמים, לילות קרירים ולחות אוויר נמוכה במהלך ימי ההבשלה). זן זה שהוכר כתת זן הריזלינג הגרמני, הובא מגרמניה על ידי נזירים גרמנים שעלו לרגל לסן חואן דה קומפוסטלה, ו"תורבת" לתנאי גליסיה הקשים. תת זן זה משמר מאפייני ריזלינג גרמני (חמיצות גבוהה, פירותיות ופרחוניות ברורות ויכולת השתמרות רבה) גם בתנאי גדול באזור חם. בדומה לו קיים זן יווני לבן בשם אסירטיקו (Assyrtiko), המשמר כקודמו חמיצות גבוהה, כושר הישמרות רב, ניחוחות וטעמי צוף יערה, ליים, הדר, מוסק ודבש.

 ספקנים יבחרו להעלות את השאלה: האם לשם העלאת איכות יינות הארץ חייבים לייבא זנים חדשים, כאשר מצויים זנים מרובים בארץ, שלגביהם נרכש מידע רב אך לא נוצלו בתבונה? הזנים המבוססים והאיכותיים כקברנה סוביניון, השרדונה והמרלו ימשיכו "לככב", ולשמש בסיס ליינות הזניים, האיכותיים של ישראל, מאפייניהם יהיו ישראליים ולא אירופיים, ויש לת