מאת: שוקי ישוב יקב עגור

בזמן שישבתי וכתבתי לבתי בת ה-13 מכתב לעבודת "שורשים", שבו ניסיתי להסביר לה "מה אנחנו עושים כאן?", מצאתי גם לעצמי תשובה זמנית, ובינתיים לא מצאתי לי אחרת.

הייתי ילד חריג בין ילדי השכונה, כיוון שרוב ילדותי הסתובבתי בעולם בעקבות אבי שעסק במרץ בהעלאת עולים לארץ. הייתי מושא לקנאתם של רבים אבל אני רציתי לחזור לארץ ואף קינאתי בכל עולה שאבי העלה לארץ ואותי השאיר שם בגולה הדוויה – מתרוצץ בווינה בין מלון אימפריאל והשטאטסאופר. מגיל 10 כבר לגמתי שמפניה בלאן דה בלאן עם תותי יער אמיתיים, אבל התגעגעתי לריחות, למראות ולטעמים של הארץ בקצה המזרח התיכון. שנים עברו ואני כאן  ממשיך להתגעגע ולא הבנתי למה עד שלא קבעתי במו ידי את גבולותיי, הקפתי עצמי בגפנים, התססתי ענבים, וכך כבלתי את עצמי למקום ולעיסוק שממנו כבר מאד קשה להעקר, כי לפתע אתה מוצא שנוהים אחריך אנשים וממנים אותך לדר' אף לשון וגרון ומתקבצים סביבך ולא נותנים לך להתעייף.

החיבור שלי אל היין הוא חיבור חשמלי בין ניגודים מוזרים, לכאורה, שלי עצמי הפכו יותר ויותר ברורים –  שש שנות לימודי היסטוריה הובילו אותי להיות נגר כדי לספק את התאוות שלי לסיפוק מיידי, שהובילו את בעל המלאכה שבי לעסקי רוח. (הדו משמעות באנגלית- SPIRIT דווקא די מצחיקה) היין הוא תוצר תרבותי ראשוני -  עיבוד התוצרת החקלאית ללחם ויין הוא תחילתה של התרבות, שמבדילה אותנו מהציידים. טעם היין מבטא את מקום עשייתו כמו שיר געגועים למקום קרוב, שנמצא ממש תחת האף. המחויבות לאיכות בלתי מתפשרת מביאה אותנו לאפיין טעמים וריחות ייחודיים, שמקשרים לא רק את הייננים אלא גם את השותים אותם למקום גידולם.

אחרי מאה שנה של עשיית יין יש מקום לדבר על הטעם של הארץ הזאת. לאקלים שלנו יש טעם וריח. לאדמה הזאת יש טעם. אני מדבר על מקומיות, בלאדי – כפר, ארץ, מולדת, ובשבילנו היהודים זה חוש חדש. יין טוב, יין איכותי, שנעשה בקנאות, באדיקות, הוא התמצית של טעם האדמה. תשאלו מה מאפיין את היין הישראלי? טעמים פראיים, חזקים, טעמים של פירות, חמיצות רעננה, וכשיש מזל גם רקע עדין ואלגנטי של עשבים ים תיכוניים...

היינן חי מבציר לבציר, אז ההתרגשות שלו מגיעה לשיאה, מין תערובת של מתח ונחת, תשוקה וסבלנות, חושניות ושכלתנות – בעל מלאכה שידיו שחורות ובגדיו מוכתמים בשיירי תסס ויין וראשו בעננים, מחפש אופקים ואתגרים חדשים. הריחות והטעמים הראשונים שעולים מתוך מיכלי התסיסה מתפשטים באזור וממגנטים אליהם את כל היצורים, גדולים כקטנים.

בצד העונג והחושניות, תקופת הבציר היא תקופה של חרדה גדולה, שבה קשה ליינן להיות לבד עם עצמו, ההחלטות גורליות וקשות, הבדידות היא גדולה ולכולנו יש שותפי סוד מתוך הגילדה.

המנוחה והנחת שלאחר הבציר באים לא מתוך בחירה אלא לאחר אפיסת כוחות ואיתם באה גם הנחמה, ישיבה עם כוס יין בכרם אל מול שקיעה, שמאירה בצלליה את החרובים על הגבעה מאחורי היקב...

תיאור של יין, כמו כל תיאור של תחושות פרטיות, מצריך שימוש בדימויים שאותם צריך להציע בעדינות בהגינות ובישירות. תחושות בחיך ובאף הן אינטימיות והדימויים עצמם הם תלויי- תרבות. זהו גם המקום לאירוניה ושובבות של האדם המשחק – הומו לודנס Homo Ludens ובהשאלה מיוהן הויזינחה – האדם המיינן – Homo eonologos נצר לדיוניסוס, שלמחרת ליל ההילולים חוזר ישר לעבודתו.

התענוג הפרטי  שלי בימים אלה הוא תרגום חופשי של שיריו של ג'לאל א דין רומי – Rumi – מוסלמי פארסי – אפגאני בן המאה ה-13 –

"אלפי יינות עשויים לשלוט בנו

אבל לא כל הריגושים דומים!

שתה מאלה עם טעם של קדושה

ולא מאותם כדים ריקים.

היה אנין וטעם בזהירות.

כל יין ימסטל אותך.

שפוט כמו מלך,

ובחר את הטהור מכולם,

את היין שחף מכל  פחד

או מן הכורח של 'מה שצריך'.

שתה את זה שמניע אותך  

כמו גמל שהותר מאפסרו

והוא סתם משוטט להנאתו.

ואם 700 שנה אחרי רומי ימלאו אחיו את משאלותיו – נזדקק להרבה הרבה דונמים של כרמים...