שגיא קופר

 מעניין מה הייתה רשימת היינות החביבה על תוּתאַנְחאמוּן ידידנו. למרות שכבר חפרו את קיברו לפני עשרות רבות של שנים, הוא עדיין מספק לנו הפתעות וחדשות, אפילו כאלה שמתאימות ליין, והתעלומה הזאת מתחילה לבוא גם היא על פתרונה.

למרות שהוא ירש את הפרעה היחיד שסגד לאל אחד, הפרעה הצעיר לא קשור לפסח ולבני ישראל במצרים היות והוא מלך כנראה משהו כמו 100 שנה קודם לכן. תות מת משבר ברגלו שהזדהם (עדויות לכך פורסמו רק לאחרונה), ונקבר עם אלפי פריטים שונים בקבר סודי שהתגלה לבסוף ונחפר ב- 1922. בין הפריטים שנמצאו היו גם כדי יין שעל אחד מהם נכתב: "שנה 5. יין של בית תותאנחאמון, שליט הממלכה הדרומית... על ידי היינן הראשי קאא."

יין היה משקה בעל חשיבות גדולה במצרים, ובעולם העתיק בכלל. נח כבר מוזכר כמי ששתל את הכרם הראשון ובאזורנו קיימות עדויות לייצור יין כבר מהאלף השישי לפני הספירה, מאירן (סביב שנת 5400 לפני הספירה). בארץ קיימות אין ספור גתות צעירות יותר, אבל גם הן בחלקן בנות 3000 שנה ואולי יותר.

במצרים, אנחנו יודעים על תירבות הגפן כבר סביב 2600 לפני הספירה, והוא היה שמור למלכים ולבני המעמדות הגבוהים בלבד. "כדי היין הונחו בקברים מצריים עתיקים כמנחות וכארוחות לוויה," מסבירה החוקרת מריה רוזה גואש-זאנה. יחד עם עמיתה שלה, רוזה למואלה-רבנטוס מאוניברסיטת ברצלונה, היא ניתחה דוגמאות של כדי יין עתיקים ממצרים, ובינהם גם אותו כד מקיברו של תותאנחאמון.

"כדי היין של הממלכה החדשה סומנו בשם היין, השנה, המקור ואפילו שם יצרן היין או המגדל," היא ממשיכה ואומרת, "אבל הם לא הזכירו את צבע היינות שהם הכילו." עד היום, מדענים וחובבי יין יכולים היו רק לשער מה היה צבע היין ששתו המצרים הקדמונים.

למואלה-רובנטוס וחבריה פרסמו לאחרונה מאמר בירחון האמריקאית לכימיה, בו הם מתארים כיצד השתמשו בשיטה כימית חדשה לקביעת סוג היין בכדים העתיקים. במחקר שלהם הם הגיעו למסקנה שמדובר ביין אדום.

עד היום נעשה שימוש בחומצה טרטרית כסמן לקיומו של יין במיכל. הסיבה לכך היא שחומצה טרטרית נמצאת כמעט רק בענבים, ולכן ניתן להשתמש בקיום משקעים שלה כראיה לתכולה של יין או ענבים. חומצה טרטרית לא נותנת אינדיקציה לסוג היין – אדום או לבן. הפעם, השתמשו החוקרים בסמן אחר – מלבידין-3-גלוקוזיד – שהוא אנתוציאנין שנותן ליינות אדומים צעירים את צבעם. לא ידוע על שום מיץ אחר מלבד מיץ ענבים, בו נעשה שימוש בעולם העתיק של אזורנו – המזרח הקרוב ואגן הים התיכון - שמכיל את החומר הזה.

כאשר היין מתבגר, הגלוקוזיד המדובר עובר פולימריזציה וגם יוצר קומפלקסים עם חומרים אחרים. יחד עם זאת, כאשר מטפלים בו בחומר בסיסי, ניתן לשבור אותו ולשחרר ממנו חומר שלישי, שנקרא חומצה סירינגית. באופן כזה ניתן להשתמש בקיומה של חומצה סירינגית כדי לדעת לא רק אם מדובר ביין, אלא גם אם מדובר ביין אדום. למותר לציין שהדגימות הניתנות לניתוח ולמחקר הן זעירות ביותר, והיה צורך בשימוש בשיטה מהירה ורגישה ביותר לשם זיהוי החומרים השונים.

החוקרים ניצלו את הידע הזה, ולקחו דוגמאות מכמה וכמה כדים מצריים שקיבלו מהמוזיאון הבריטי ומרשות העתיקות המצרית. כולם הכילו משקעים לחומצה טרטרית – ולכן היו באמת כדי יין. לעומת זאת, רק אחד מהם, הכד המסומן שנלקח מקברו של תות, הכיל מה שנראה היה כמשקע יין חום כהה. בבדיקה לחומצה סירינגית התגלה שלא רק שהכד הכיל חומצה טרטרית (ולכן יין) אלא שניתן היה להפיק מהדגימות שנלקחו ממנו סימנים של חומצה סירינגית ולכן היין שהיה בו, היה יין אדום.

שיהיה לכולנו פסח שמח ושיעלו על שולחננו רק יינות טובים, ישראלים כמובן.

 את תקציר המאמר, שפורסם בפברואר האחרון, ניתן לקרוא בלינק הבא.
 

אפריל 2005