את האווירה ספגה בבית, את הדיפלומה רכשה באוסטרליה ואת הגישה שלה בנושא עולם חדש או ישן עדיין לא גיבשה. היא מקווה שיעשו בארץ יינות ישראלים ולא ישאפו להידמות לאחרים, חושבת שמתמחרים כאן בלי פרופורציות לאיכות ומזכירה שבשורה התחתונה ייצור יין הוא עסק, שדורש עבודה קשה ותובענית. נעמה מועלם היא הייננית החדשה של יקבי 'דלתון'. ריאיון היכרות.

 תמנע שטרית – פורסם במגזין "יין וגורמה"

 תארו לעצמכם, ילדה בת עשר, שחיה באזור כפרי הררי, דור שני לאחראי כרמים ביקב ידוע, מדי פעם בחופשים הייתה מסתובבת בכרמים ומלווה את אביה בעבודתו. כבר מגיל צעיר מאוד התרגלה לכך שיש בקבוק יין על השולחן, ומהר מאוד גם למדה לטעום ולהעריך יין.

הילדה היא נעמה מועלם, האזור ההררי הוא רמת הגולן, האב הוא בני סורקין והיקב הידוע הוא 'רמת הגולן'. לגמרי משלנו.

בגיל 27, יחד עם בן זוגה יואב, התינוקת איה בת השנה ותואר ראשון בביוטכנולוגיה, עזבה נעמה את ביתה באניעם ברמת הגולן ונסעה לאדלייד, דרום אוסטרליה להשלים דיפלומה בייננות, משם לחצי שנה של סטאז' בקליפורניה והיום,  שנתיים אחרי, נעמה היא הייננית החדשה של יקבי 'דלתון'.

הסיפור על נעמה מתחיל אולי בצורה רומנטית ואף מחזק את הדימוי הרומנטי הקיים לתחום ולמקצוע, אך בשיחה מרתקת חושפת נעמה דרך חיים מאוד פרקטית ורק מעט רומנטיקה. עד הנסיעה לאוסטרליה לא עבדה נעמה בשום יקב, או במסגרת אחרת הקשורה ליין. לקראת סוף לימודי התואר הראשון התגבשה ההחלטה לפנות ללימודי ייננות, ולמעשה ייננית דלתון זהו תפקידה הראשון בתחום. שיחה על הבחירה במקצוע, התעשייה בישראל, התפקיד ב'דלתון' וגם קצת על נשים ויין.

 איך הגיבו האנשים מסביב, חברים ומשפחה, כאשר בחרת ללמוד ייננות?

"את רוב חיי ביליתי ברמת הגולן. הגולן הוא באיזשהו מקום, אזור היין של ישראל. היקב והכרמים הם תעשייה מרכזית באזור, ישנה הרבה גאווה והרבה מאוד אנשים קשורים אליה בדרך זו או אחרת, לכן לרוב האנשים זה לא נראה מוזר בכלל. עבור המשפחה זה היה מאוד טבעי. כמו כל מקצוע – אין הורה שאינו גאה שהילד שלו הולך בדרכו – כמו אבא רופא למשל. המשפחה מאוד שמחה ותמכה. יחד עם זאת זה לא היה חלום ילדותי, זה לא שמאז ומתמיד ידעתי שאני רוצה להיות ייננית, והנה הגשמתי חלום. למעשה, רק לקראת סיום לימודי התואר הראשון בביוטכנולוגיה הבנתי שקיימת האפשרות הזו עבורי והתחלתי לגבש כיוון, אבל אין ספק שזה משהו שספגתי בבית."

 נסעת עם בן זוגך יואב והבת איה כשהייתה בת שנה. צריך אומץ?

"הרבה אנשים אומרים לי שזה מדהים ואיזה אומץ וכו'. אני לא רואה את זה ככה, שכן לא נסעתי "על החיים ועל המוות". הייתה לי מטרה לנגד עיני ומימשתי אותה. ידעתי שאני הולכת ללמוד איקס זמן, לעשות סטאז' ואני חוזרת. חוץ מזה שיואב ואיה היו איתי לאורך כל הדרך וזה גם עזר כמובן."

 האם בבחירה ללמוד באוסטרליה הייתה אמירה של "אני אהיה ייננית עולם חדש"?

"בהחלט. למעשה זו אינה אמירה שלי אלא של תעשיית היין בישראל, שהיא ללא ספק עולם חדש. לי היה ברור שאני רוצה להשתלב בעשייה המקומית ולרגע לא היה לי ספק שאני חוזרת לישראל לאחר הלימודים והסטאז'. על כן מראש ההתלבטות הייתה בין ארה"ב ואוסטרליה, במטרה ללמוד במקום שיהיה דומה למה שעושים בארץ ולא באירופה. היו גם שיקולים פרקטיים כגון שפת הלימוד, אך בשורה התחתונה זו הייתה הסיבה. בסופו של דבר ההחלטה נפלה על האוניברסיטה של אדלייד, בדרום אוסטרליה. האוניברסיטה יושבת במרכז תעשיית היין של דרום אוסטרליה והחיים שם הם ממש מסביב לעניין. למעשה מה שקורה פה בקטן קורה שם בגדול. כל התחום, אם בצריכה ואם בתעשייה הוא בצמיחה ובהתפתחות וייננות הפך למקצוע מאוד מבוקש באוסטרליה."

 איך היה?

"מבחינת הלימודים היה מרתק. מעולם לא נהנתי ככה מלימודים. גם החוויה של חיים במקום אחר, בעיקר רגוע יותר, הייתה נהדרת. גרנו במנרה לפני שעזבנו, ואין ספק שהחיים על הגבול, אחרי הנסיגה מלבנון היו מאוד לא מרגיעים, ואפילו קצת מפחידים, אז הרוגע הפנימי שמצאנו באוסטרליה היה ממש כיף. היו געגועים כמובן ומשברים אישיים, אך הן מבחינה אישית והן מבחינה מקצועית היה מרתק.  גם סביבת הלימודים הייתה נהדרת. רוב הסטודנטים בתוכנית שלי היו אוסטרליים. היו שני ישראלים נוספים, איטלקיה אחת, מספר אמריקאים ואפילו הודי אחד. הם בפירוש עושים מאמץ לקבל אנשים מכל העולם, בעיקר בשביל השם העולמי שהם רוצים להקנות לעצמם ומקבץ האנשים היה מאוד מעניין. הלימודים ארכו שנה ומאוד רציתי לעשות בציר. באוסטרליה הבציר הוא רק בפברואר, אז המשכנו לארה"ב, צפון קליפורניה לחצי שנה סטאז' שם עשיתי בציר, וחזרנו למעשה בדצמבר 2002."

 ארה"ב ואוסטרליה שתיהן נחשבות לעולם חדש באופן מובהק – האם חשת בהבדל בניהן?

"כן, הדברים בארה"ב נעשים אחרת. הגישה שלמדתי באוסטרליה היא מאוד טכנית, כמעט לפי מתכון. בארה"ב עבדתי ביקב משפחתי קטן מאוד, ושם הגישה הייתה שונה. אני לא יכולה כמובן להכליל על כל התעשיה בארה"ב, אך ביקב שעבדתי חשתי שיש מקום לעולם הישן בתוך החדש, או יותר נכון יש יותר כבוד לעולם הישן."

 ומה הגישה שלך?

"הגישה שלי עדיין לא מגובשת. אין ספק שהעולם החדש הוא הרפרנס שלי – אני עושה יין בעולם חדש, אך קשה לי לומר שאני יודעת בדיוק מה הגישה שלי. זה יהיה יומרני בעיני לומר את זה בשלב זה. אני בעיקר לומדת."

 ישראל לא קטנה קצת בתחום העשייה, במיוחד אחרי אוסטרליה וארה"ב?

"קודם כל, לישראל יש עוד הרבה מקום להתפתח ברמת העשייה. חוץ מזה אני מאמינה שיש עוד מקום לייננים בארץ, אך כמו בכל מקצוע מבוקש, עריכת דין למשל, תהיה הצפה ויהיה יותר היצע מביקוש. זהו מצב אידיאלי, שיש אפשרות לבחור. מי שיהיה טוב ומחוייב יצליח. זה טוב שיש תעשייה פורחת. לפני עשר שנים היו מעט מאוד ייננים ישראליים והיום כמעט כולם הם מקומיים – זה פשוט תענוג."

 מה טוב בלהתחיל ב'דלתון'?

"מבחינתי העבודה ב'דלתון' היא אידיאלית. יקב קטן אך מסחרי, צוות קטן ואיכותי, הרגשה בייתית מאוד ואין היררכיה. כולם עובדים ביחד ויש אחווה וגאווה אמיתית בקרב העובדים, ואני מצאתי את זה פשוט מקסים. אני נמצאת בתחילת דרכי המקצועית, ולא יכולתי לבקש מקום נהדר יותר כדי ליצור את הדרך שלי. זהו עולם ומלואו. מצד אחד יקב קטן ולא מאיים מצד שני יקב מסחרי שעובד חזק."

 האם המינוי לתפקיד של "היינן" של יקב כרוך בחששות כלשהם, אולי פחדים?

"זה לא מפחיד, זה מאתגר. לא זרקו אותי למים. יש פה צוות נהדר שעבד טוב גם לפני שהגעתי. אני עובדת גם עם יינן יועץ אוסטרלי שמלווה אותנו לאורך כל השנה וניתן לפנות אליו בכל עניין ובכל זמן. בנוסף מגיע אלינו יינן מדרום אפריקה שעוזר ומלווה בזמן הבציר. אז יש מסביבי הרבה רשתות ביטחון – וזה אחלה!"

 איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

"ב'דלתון'. יש לי עוד הרבה מה ללמוד ולהתקדם עם היקב. ל'דלתון' יש פוטנציאל אדיר להתפתח ולצמוח ואני רוצה להיות פה ולגדול עם המקום. 'דלתון' אינה תחנת מעבר בשבילי. אני את הבית שלי מצאתי, אמנם מוקדם, אבל מצאתי וטוב לי עם התחושה הזו. בכלל, אני אדם שאוהב שגרה ויציבות גם בחיי האישיים ומכאן גם בחיי המקצועיים. השילוב של יקב ויינן שעובדים הרבה שנים ביחד הוא שילוב מדהים. אני לא יכולה לחכות לרגע שבו אני אוכל לומר שאני מכירה את הכרמים כבר עשר שנים או יותר, שאני מלווה אותם ומכירה את ההיסטוריה שלהם ומכירה את הפוטנציאל שלהם – כמו זוגיות טובה. יותר מזה, אני ממש נגד הגישה שאומרת שצריך להתקדם כל הזמן דרך מעבר מעבודה אחת לשנייה. אפשר לעשות זאת גם דרך מסגרת אחת, ואז ההתפתחות שלך מתרחשת יחד עם זו של היקב, וזה מדהים."

 את רואה את עצמך מקימה יקב בוטיק משלך?

"לא. אני אישית לא רוצה ולא יכולה לעמוד בזה. אין לי שום יומרה להקים יקב אישי משלי. אני לא חושבת שאני אהיה מסוגלת לעשות את זה, בטח שלא בתור אדם פרטי. העניין דורש אמצעים ומחויבות שאין לי. אני מאמינה שמה שמשנה זה לא עצם היקב שבו אתה עובד, אלא האם אתה גאה במה שאתה עושה, האם יש לך תמיכה מבעלי המאה וכמובן הענבים שיש לך. לא התווית חשובה, אלה הגאווה, האהבה והתשוקה שיש לך למוצר שאתה יוצר."

איפה היית רוצה לראות את יקב 'דלתון' בעוד עשר שנים?

"ב'דלתון' עושים דברים טובים, אך ניתן לחדד יותר את הכיוון, לדייק יותר במה שעושים, להתחדש ולשפר. אני מאמינה שכאשר לא הולכים קדימה, הולכים אחורה. הייתי רוצה לחדד ולמצב את היקב והאופי שלו, וכמובן להגיע למצויינות. יהיה מעניין לחדש מבחינת הזנים – בעיקר לבנים, ואת הזנים הקיימים לעשות עוד יותר טוב. ככל שתעשה יותר כך תוכל להשתפר. למשל, להכיר את הכרמים, ללמוד לטפל בכל כרם לפי הדרישה  - אין לי ספק שההכרות הזו תפתח את האפשרות לעשות דברים טובים יותר. נושא הכרמים מאוד קרוב אלי. בגלל שאני נמצאת בדלתון רק חודשים ספורים, זהו תחום שיש לי המון מקום להתפתח בו. זה כמובן קיים בדלתון גם עכשיו, אך זה נושא קרוב לליבי, לראות הכל במו עיני ולחוש את הכרם. יש גם חלקות חדשות לחלוטין שכבר בבציר הקרוב יבצרו פרי להפקת יין וזה יהיה מאוד מעניין לראות את התוצרת שלהן."

 לעיתים יש תחושה שהן העשייה והן הצריכה של יין בארץ הם עניין של אופנה, את שותפה לתחושה הזו?

"כן. יש בזה משהו. יש תעשיה שמתפתחת וצומחת, וכיף לראות את זה. כיף גם לראות שיותר ויותר אנשים נחשפים ליין, אם כי עדיין יש הרבה עבודה בתחום. יחד עם זאת אני מאוד מאמינה בתוצרת המקומית והייתי רוצה שנגיע למצב שבו נפסיק לנסות ליצור יין כמו במקום אחר. אני מאמינה שייקח זמן, שכן עכשיו תעשיית היין בארץ נמצאת בחיתוליה ועסוקה בניסיונות, אך בסופו של דבר נמצא את מה שהכי מתאים לאזור שלנו, ונעצב לנו יין שיהיה אפשר להצביע עליו ולומר: זהו יין ישראלי! ולא נשאף שידמה לעמיתיו הצרפתים או האוסטרלים."

את רואה בתפקידך כייננית תפקיד "חינוכי"?

"התפקיד החינוכי הוא לעשות יין טוב. אני מסתייגת מהמושג "לחנך" את העם בעיקר כי קטונתי, אך גם כי אני לא חושבת שהוא צריך שיחנכו אותו. אני רוצה לעשות יין טוב ושייקנו אותו. על מנת שיקנו אותו צריך לשווק אותו – ולשם כך יש אנשי שיווק. אני את שלי תורמת בכך שאני עושה יין טוב."

אז אם כבר מדברים על שיווק, איך את מתמודדת עם העובדה שישנה חברה חיצונית שמשווקת אתכם?

"השיווק של 'דלתון' נעשה על ידי החברה הסקוטית. יש קשר והוא טוב, משתדלים לעבוד ביחד ולשמוע אחד את השני. בסופו של דבר המטרה היא אותה מטרה: למכור. בוודאי שישנם חיכוכים, אבל זה לא שונה מכל חברה שיש בה יותר ממחלקה אחת וכשצריך מוצאים פשרה. אין פה איזושהי רומנטיקה  רק בגלל שזה עולם היין. יקב, זהו עסק לכל דבר ועל כן לפעמים עושים דברים שאוהבים יותר ולפעמים כאלו שאוהבים פחות. למשל, כל יקב צריך את ה'כנען' שלו, מסיבות שונות. כמובן שלא הייתי רוצה לעשות רק 'כנען', מצד שני  אין לי עניין לעשות יין שלא ניתן למכור אותו, בסופו של דבר זו הפרנסה. אחרת זה כמו לצייר את הציור הכי יפה בעולם ושאף אחד לא יראה אותו."

 מה דעתך על מחירי היין בארץ?

"ההלם הוא גדול יותר כאשר מגיעים ממדינה כמו אוסטרליה, שם המחירים הם פשוט מגוחכים, מה שהופך את היין לנגיש הרבה יותר. במיוחד במצב של היום, אנשים רבים אינם יכולים להרשות לעצמם לשתות יין ביומיום, שלא לדבר על מסעדות, בהן היין יכול לעלות כמו הארוחה כולה. הרבה יקבים ישראלים, במיוחד הבוטיקים, מתמחרים ללא פרופורציה לאיכות ולשוק וזה חבל מאוד, למרות שבשורה התחתונה, אולי הם מרוויחים יותר. יש בכך טעם לפגם, לדעתי, צריך להיות רגישים לשוק ולהבין, כי בתוך עמנו אנו חיים. בדלתון אנחנו משתדלים לתמחר הוגן וכמובן לתת "Value For Money".

 איך את מסבירה את העובדה שכמעט ואין נשים בתעשיית היין בישראל?

"זה לא שונה משום תחום אחר שבו נשים הן מיעוט. למעשה זה שיקוף של מקומה של האישה בחברה. בלימודים באוסטרליה, בתוכנית הדיפלומה, היינו ארבע נשים מתוך שמונה-עשרה משתתפים. יחד עם זאת בתוכנית הלימודים לתואר ראשון, כמעט מחצית מהתלמידים היו נשים. בגדול אני חושבת שהתחום הזה מצריך בצורה מסויימת סמכותיות, להיות ממש ראש צוות ונשים אינן נוטות לשים עצמן במקומות כאלו – ללא קשר ליין. בנוסף זו קריירה תובענית אשר דורשת מחוייבות עם שעות עבודה שאינן קבועות והרבה נשים לא רוצות או לא יכולות, מבחינה חברתית, לקחת את זה על עצמן. אילולא יואב והתמיכה שלו, לא הייתי יכולה לעשות את זה. יואב עשה את הוויתורים שהרבה גברים לא מוכנים לעשות. למעשה עם איה הוא לעיתים קרובות  מתפקד בתפקידים המסורתיים של אמא. ולמה רואים פחות נשים קונות יין, או בוחרות את היין במסעדה? שוב, אני חושבת שזה כמו בכל תחום שיש עליו סוג של בעלות גברית. מאותה סיבה שרואים פחות נשים קונות מכוניות, מכשירי חשמל ומחשבים. אני מקווה שזה ישתנה, ושנראה יותר נשים גם בתעשייה וגם בצריכה."

 עד כמה את קושרת יין עם רומנטיקה?

"אני יודעת שישנה הילה רומנטית לכל נושא היין והייננות, אך אני לא באה מגישה כזו. אני גם זוכרת אכזבה מסויימת של עמיתיי ללימודים מחוסר הרומנטיות של התחום. בשורה התחתונה זהו עסק, הדורש עבודה מאוד מאוד קשה ותובענית. אולי העובדה שלמדתי באוסטרליה, וכמו שאמרתי, הלימודים שם היו טכניים לחלוטין, רק חיזקו את הגישה הזו."

 לסיכום?

"כיף לראות איך התעשייה חיה, מתפתחת ופורחת במדינת ישראל. יש הרבה ייננים צעירים והרבה פרגון בתחום, לפחות בין הייננים. הרגשתי את זה גם כשהתחלתי לעבוד ב'דלתון' וזכיתי למבול ברכות ואיחולי הצלחה וגם במהלך התערוכה בבית הסקוטי, כשייננים עברו מביתן לביתן, ובאמת ידעו לפרגן אחד לשני. יש תחרות בריאה וזה פשוט כיף. אנחנו חיים במדינה, שבאמת לא קל לחיות בה, ולפעמים אני חושבת 'יש מלחמה, ואני עושה יין?!' וזו סתירה קשה, אבל מצד שני זו הדרך שלי לחיות חיים נורמליים. זהו הניצחון הקטן שלי."

תמנע שטרית – מגזין "יין וגורמה"