מאת: שגיא קופר

בתוך המאמר האחרון שלי בנושא עלויות ייצור היין בארץ, היה חבוי מרכיב שחלק אולי לא שמו לב אליו. מדובר במחיר ה"יבשים" בתוך מחיר יצור היין. מהם ה"יבשים"? מדובר בכל עלויות ייצור הבקבוק שאינן היין עצמו, ואינן כולל את מחיר העבודה והשיווק. זה נתון משעמם למדי – הנוזל שבבקבוק הרבה יותר מעניין, כמובן – אבל שיעמום לחוד ומציאות לחוד...

עלות ייצור בקבוק יין ממוצע, כולל יין, חביות (10.90 ש"ח) ואריזה, כפי שתמחרתי אותו במאמר הקודם (המספרים מעוגלים למחצית השקל), הייתה כ- 17.50 ש"ח ללא מע"מ, בשער היקב וללא רווח. עלות היבשים – בקבוק, פקק, קפסולה, תוויות וקרטון – הייתה 6.50 ש"ח מחיר ממוצע, ויכולה להגיע ל- 10.50 ש"ח מחיר מקסימלי לבקבוק. במצב כזה, עלות ייצור הבקבוק היא כ- 21.50 ש"ח.

חישוב מהיר יראה לנו שעלויות האריזה של יין הן בין 37% לכ- 49% ממחיר המוצר המוגמר הממוצע. זה הרבה, זה אפילו הרבה מאוד. מדובר אמנם במוצר יוקרה ולא בגביע קוטג', ואז העלות היא לכאורה לא סנסציונית, אבל בסופו של דבר כל שקל קובע, ופה מדובר בשקלים רבים. בנוסף, עלות חומרים אלה משפיעה גם על תחרותיות היין הישראלי בחו"ל, כפי שמיד נראה.

בגיליון אוקטובר שלו, פירסם הירחון The Drinks Business מאמר בנושא הזה. כדרכם של דברים ששטים באוניות, הירחון הגיע אלי במהלך השבוע השני של נובמבר, אחרי שכבר פורסם המאמר על עלויות ייצור היין בארץ.

הירחון ניסה לראות כמה עולים חומרי גלם אלה בעולם החדש מול הישן, וכיצד יצרן יין מהעולם החדש, שהמוצרים שלו מפליגים באוניות לאירופה, מתמודד עם עלויות אלה, אם אמנם הן גבוהות מהנעשה באירופה.

שווה לראות אם כך איפה אנחנו על המפה, ולבחון אולי יכולה להיות אסטרטגיה כלשהי שיכולה להוזיל את העלויות, כמו האם שווה לנו לשקול יצוא יין במיכלים ומילוי בקווים באירופה, או שמא קיימת אפשרות אחרת.

נתחיל בעלויות היין בחו"ל, מדובר, יש לזכור, במחירי יין ממוצעים, אלא אם כן צוין אחרת.

ארגנטינה – יין שפקוק בפקק טבעי: עלויות היבשים יהוו 48% מעלות הייצור, כשהפקק מהווה 27% מהעלויות. אם היין פקוק בפקק טבעי מסוג טווין טופ, הרי שהעלות יורדת ל- 37%, ומרכיב הפקק הוא 12% בלבד. פקק סינטטי – 33% ו- 6%, בהתאמה, ופקק סובב – 35% ו- 9%, בהתאמה. צריך לזכור שיינות ארגנטינאיים רבים מתחרים בבריטניה במשבצת מחיר של ארבע עד חמש לירות שטרלינג. אם מחיר בקבוק יין ארגנטינאי הוא 3.99 ליש"ט, הרי שמרכיב היבשים מתוכו יכול להגיע בקלות ל- 1.30 ליש"ט – הכל במחירים לצרכן.

אגב, הבעיה בארגנטינה היא לא בהכרח עלויות חומרי הגלם, אלא יציבות המטבע, או יותר נכון אי יציבות המטבע. איך מתגברים על זה? מזמינים ומשלמים מראש, מתאמים עם יבואן היין ומזמינים דרכו פקקים ותוויות וכן הלאה. לא ממש הבעיה שלנו כרגע, תודה לאל.

מה לגבי מדינות גדולות בעולם החדש, בהן יש יותר מיצרן בקבוקים אחד, אוסטרליה, למשל?

מחיר בקבוק נע בין 0.40$ אוסטרלי ל- 1.60$ (לבקבוק כבד וטוב). פקק הברגה – 15 – 20 סנט. פקקים – שעם 49 מ"מ – 1.10$, פשוטים – 10 סנט. קפסולות – 10 סנט, תוויות 20 סנט (עד 1.10 דולר). קרטון (שלם) – מינימום 80 סנט, מקסימום חמישה דולר(!) וליינרים – 15 – 25 סנט. אלה מחירים ממוצעים, ויצרנים גדולים מסוגלים אפילו להוזיל את העלויות האלה, שהייתי אומר שמגיעות עד כדי מינימום של 1.20 דולר אוסטרלי, מחצית ממה שעולים הדברים בארץ.

באירופה, המצב הרבה יותר טוב מאשר בכל מקום אחר כנראה בעולם: העלות לבקבוק יין פשוט יכולה להיות כשלושים עד ארבעים סנט יורו. העלות לבקבוק יין כבד ואיכותי יכולה להיות לכל היותר כפולה – 80 סנט יורו. אלה מספרים מפתיעים לכל הדעות, כשמתוך הכל, עלות הבקבוק היא משהו כמו 15 סנט יורו.

אחת האסטרטגיות בהן נוקטים יצרנים שלהם שיווק בינלאומי היא רכישה משותפת של חומרי אריזה. קבוצת היצרנים שעובדת תחת BrandPhoenix, למשל, מקבלת מחירים מצוינים גם במקומות מרוחקים כמו ארגנטינה, צ'ילה ודרום אפריקה:

בקבוק בורדו קל – 13.3 פני, פקק סינטטי – 4 פני, קפסולה – 1.3 פני, תווית – 3 פני ובסה"כ – 21.6 פני. זה מחיר כולל של 1.75 ש"ח לבקבוק יין. השוו את זה עם המחיר הממוצע שלנו – יותר משישה שקלים.

המסקנה של The Drinks Business היא שהצרכן מקבל את התמורה הטובה ביותר לכספו דווקא מיינות במשבצות הבינוניות, ולא בזולות, ודווקא ביינות אירופאים. הסיבה לכך היא שמרכיב האריזה ביינות כאלה הוא נמוך יותר, ואז אפשר לקבל יין איכותי יותר, גם אם הבקבוק והפקק איכותיים ויקרים יותר.

מה שרלוונטי לנו הוא אחר לגמרי: מבחינת מחירי היבשים, אנחנו מתמודדים מול הארגנטינאים - גם במחירים הנמוכים וגם במחירים הגבוהים. לאוסטרלים, ואני מניח שגם לאמריקאים, ובודאי שלאירופים, יש יתרון רב עלינו.

בגלל סדרי גודל של כמויות, אי אפשר להוביל יינות ישראליים במיכלים ולבקבק אותם באירופה ואז לתת להם לנוח לפני היציאה לשוק. מה שכן, מאוד יכול להיות שלו היה במדינה גוף שהיה רוכש את האלמנטים השונים האלה באופן מאוגד, אפשר היה לחסוך משהו בעלויות הייצור. אם יקב יכול היה לחסוך שלושה שקלים לבקבוק מתוך ה- 25,000 שהוא מיצר בשנה, הוא היה חוסך 75 אלף שקלים. כולנו יודעים כמה קשה צריך לעבוד כדי להרוויח את הכסף הזה, שהופך להרבה עוד יותר כאשר הוא מתבטא במחיר היין לצרכן. אגב, מבחינת מיסים ישירים (לא כולל בדיקות מכון תקנים וכד'), מרבית הפריטים פטורים ממס קניה או ממכס. בקבוקים מיובאים חייבים בבדיקה של מכון התקנים שעלותה גבוהה למדי, ואולי כאן ניתן היה להוזיל במשהו את המחיר.

נובמבר 2005