מאת: שגיא קופר

פורסם בYNET

            (בתמונה משמאל: ישראל ארקין)

אנחנו דנים בנושא כשרות ויין לא מעט. בתעשיית היין הישראלית יש מחלוקת לא קטנה בעניין. מצד אחד, רבים רואים יתרון והכרח בשימוש בכשרות ככלי שיווקי לקהילות ישראל ברחבי העולם. מצד שני, רבים אחרים רואים בה מכשלה בפניה למי שלא נמנים על הקהילה היהודית/ישראלית, וטוענים שהיין הכשר יוצר ליין הישראלי תדמית נמוכה ולא איכותית. אני מניח שאנחנו נמשיך לפסוח על שתי הסעיפים, ובסופו של דבר נלמד את העולם שיין כשר זה לא דבר רע – אלא אם כן התעללו בו ובישלו אותו. מה שכן, וזה בלי קשר לאיכות היין הכשר, מישהו חייב להפסיק את מחול השדים הממסדי-רבני, שמתיש, כלכלית ונפשית, רבים מיצרני היין הישראליים. היום, לייצר יין כשר, עולה הרבה כסף, ויקבים קטנים שבהם היננים אינם שומרי מצוות, לא יכולים לעשות זאת מתחת לרף של 50000 בקבוקים בשנה, בערך.

מדוע, בעצם, כל כך חשוב עניין הכשרות ביין? לכאורה, ענבים הם ענבים. הפיקוח על כשרות של ענבי מאכל, למשל, הוא הרבה פחות הדוק מאשר על ענבי יין. מה יש בו ביין, שהופך את הכשרות שלו לכל כך משמעותית?

לקראת ראש השנה והחגים, בניסיון להבין עד כמה מעורב היין במסורת היהודית ובחגי ישראל, ולמה הוא בעצם כל כך חשוב, יצאתי ליקב כרמי יוסף – ברבדו – לשוחח עם ישראל ארקין. בנו של ארקין – זורי - הוא מבעלי היקב, והמנכ"ל שלו, ולו עצמו יש כרמים. ישראל ארקין הוא בעל זכויות רבות: הוא כלכלן ותיק, היה הממונה על התקציבים במשרד האוצר, היה מנכ"ל אגרסקו, ועוד. לא שאלתי את ארקין לעומק אמונתו הדתית, אבל מצד אחד, האיש אינו חובש כיפה, ומצד שני – הוא כן אוחז ונהנה לדון במסורת ישראל. בשנים האחרונות הוא מלמד נערים לבר מצווה, עורך שעורי מסורת ותורה בישוב שלו (כרמי יוסף) ועוסק ביהדות ממבט שונה, לא תמיד מסורתי, ולרוב לא ממסדי. נכון, הייתי יכול ללכת לאיזו ישיבה, אבל בעיני יצא שארקין הוא האיזון הדק והרצוי שבין אמונה ומדינה.

כדי להמחיש את חשיבות היין בעולם היהודי, ישראל ארקין מחפש את היין לא רק כחלק מהדת, אלא כחלק מההויה היום-יומית של החיים בארץ ישראל: סוף סוף, אנחנו מוצאים מאות גיתות בכל רחבי הארץ, המילה יין מוזכרת כ- 300 פעם בתנ"ך, ושרידים של אמפורות וכלי קיבול אחרים ליין נמצאו בארץ ישראל וגם מחוצה לה – חלקם, למשל, באוניות טרופות שהפליגו מכאן.

אם נכונים כל המידות והמספרים, טוען ארקין, שאגב עורך מדי פעם ביקב הרצאות וערבים בנושאים האלה, הרי שבארץ שתו משהו כמו 300 עד 350 ליטר יין לנפש בשנה; פי 35 עד פי 50 מהכמות שצורכים כאן היום. כמי ששתו אם כך לא מעט, אבותינו התעסקו ועסקו בענייני יין על כל גווניהם וענייניהם: בנטיעה, גידול, בציר, ייצור, צריכה וגם... התנזרות. מי שחשב שהעסק מסתכם באופן גידול הגפן והזמירה שלה – יתבדה. מלבד הדברים שאזכיר כאן מיד, אנחנו יודעים שיש במקורות הוראות די ברורות ליצור יין, ויש תאורים הסטוריים וממצאים שמזכירים יינות מאזור ארץ ישראל שהגיעו עד רומי.

ברכות ודרך ארץ
ארקין מביא לא מעט ציטוטים והסברים באשר לחשיבות של היין במועדים שונים ובארועים, ורואה בהם ציון חשוב: הקידוש הגדול, החשוב יותר, של ערב שבת, נעשה על יין (מענבים), בניגוד לקידוש ביום, שלא חייב להיות על ענבים.

הגפן, בהיותה צמח פורה מאוד, הייתה סמל לפריון: ברכות תחת החופה – ברכה על הגפן וברכה על האירוסין – וברכות שלאחרי החופה – שבע ברכות, גם הן על פרי הגפן. היין משמש אותנו גם בברית, ומודגש שם שוב.

ארבע הכוסות של פסח – ארבע לשונות הגאולה (והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי), והכוס של אליהו הנביא – "והבאתי". אלה שהן הסמל להבטחת הגאולה של ה' למשה, אומר ארקין, גם הן נעשות על פרי הגפן.

בעניין אחר – חגיגי לא פחות – הוא עניין השמחה בזמן הרגלים: "חייב אדם לשמח בניו ובנותיו ברגל, שנאמר "ושמחת בחגיך." פה כבר יש פרשנות מעניינת, כאשר המפרשים מפרידים בין גברים ונשים: רבי יהודה ציין במפורש: "אנשים בראוי להם – ביין..." ונשים? אמר רב יוסף: בבגדים... כל זה, אגב, בלי להכנס לשאלת כמויות היין סביב ראש השנה וסוכות: בסוכות, אומר ארקין, כל היבול החקלאי כבר נאסף, כולם כבר ידועים שהשנה הייתה (או לא הייתה) שנה טובה, ואפשר לשמוח, כולל בשתיית יין, שמוזכרת יותר בסוכות מאשר בשבועות, או בפסח.

ראיה נוספת לחשיבותו של היין בקרב היהודים בימי התנ"ך מוצא ארקין בהתעסקות היום יומית ביין, שנמשכת מעבר לענייני ברכות וקידושין וגולשת להרגלי היום יום, ומנגד להם – דיני נזירות.

מסתבר שבין המדרשים השונים מופיעות הוראות ברורות למדי כיצד יש לשתות: "לא ישתה כוס יין בפעם אחת; ואם שתה – הרי זה גרגרן. בשתי פעמים – זאת דרך ארץ, ובשלש פעמים – הרי זה מגסי הרוח (במילים אחרות – סנוב)." היוצאים מהכלל הם כוס גדול ביותר – שאפשר לשתות ממנה בכמה פעמים, וכן "כוס קטן מאוד, יכול לשתותו בפעם אחת."

אחרי שהוא מסביר כיצד יש לשתות, הוא פונה דווקא למוסד הנזירות. בניגוד לנצרות האורתודוכסית, שבה מוסד הנזירות הוא מאבני היסוד של האמונה, ביהדות מכירים מעט מאוד נזירים. המוסד הזה מנוגד להתנהגות היהודית, ויש פרשנות שלמה לסיבות, עד שבחזרה לחיי יום יום, נדרש הנזיר הזמני לטקס שלם של כפרות.

מתי הופך אדם לנזיר? כאשר ראה אישה בקלקלתה (קרי, מפרשים, בשתיית יין). מסיבה זאת, נזיר מוגדר כמי שלא נוגע בדבר שמקורו מהגפן: מחרצנים ועד זג. "מיין ושכר יזיר חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה וכל-משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל. כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד-זג לא יאכל." בפרשנות שלו, ארקין אומר שהתורה ראתה ביין אלמנט כל כך יסודי, עד שראתה הנזרות ממנו כחטא. "כך," הוא אומר, "מי שקם מנזירותו, חייב בטקס שלם, של כפרות ממש." והוא מצטט "וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין... ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין – נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר – על אחת כמה וכמה (מסכת נדרים).

שכרות וחטאים
יין נקשר כמובן לשכרות: השיכור הראשון היה נח, שנטע כרם, ולאחר שהבשילו פירותיו הלך ועשה יין, והשתכר ממנו. טוב לא יצא לו מהפרשה הזאת, ועד כדי כך היא השפיעה עלינו, עד שהפרשנים הלכו וסיפרו סיפור שלם על נח המסכן שהשטן לכאורה היה זה שפיתה אותו לכל עניין ההשתכרות וגם עשה כל מיני דברים לא יאים בכרם. מתוך זה, הם ניסו לתת ציון ומידה לכמויות היין שאדם אמור לשתות: "קודם שישתה מן היין  הרי הוא תם ככבש. שתה כהוגן – הרי הוא גיבור כארי ואומר אין כמותו בעולם. כיון ששתה יותר מדי, נעשה כחזיר... נשתכר – נעשה כקוף עומד ומרקד ומשחק ומוציא לפני הכל נבלות הפה ואינו יודע מה יעשה. וכל זה ארע לנח הצדיק".

בענין השכרות, ממשיך ארקין ונוגע גם בענייני בן סורר ומורה, זה שאיננו שומע בקול הוריו, זולל וסובא, וגם במידה הראויה לשתיה אצל גברים ונשים.

מסתבר שמה שאנחנו יודעים – שיש בין הנשים כאלה שמשתכרות מהר יותר מהגברים - היה ידוע גם בימי קדם. מדרש רבה, מספר ארקין, אפילו מגיע לדברים ספציפיים למדי, ויודע לאמור בדיוק מה קורה אחרי כל כוס וכוס. כוס אחת או שתים לאדם – קרי גבר – ניחא, אבל אחרי ארבע כוסות הוא כבר ממש לא בעניינים ולא נמצא עם הסובבים אותו. אישה, אומר המדרש, צריך שתשתה במחיצת בעלה. למה זה? כיון שכוס אחת – יפה לאישה. שניים – ניוול הוא. שלושה – תובעת בפה, ארבעה – אפילו חמור תובעת בשוק, ואינה מקפדת. בעניין הזה, אשאיר לכם את הפרשנות.

חג שמח.

ספטמבר 2006