הרמב"ם מרחיק ומסביר שיש לנהוג בציווי השתייה במשנה זהירות כך שתשחרר עכבות שמחה אך בשום מקרה לא עכבות שיקול דעת. סימנו הוא שהשתייה צריכה להביא אדם לכלל מצב בו יחוש ברצון לתנומה כך שלא אכפת יהיה לו אם יש לברך את מרדכי או לארר את המן. החפץ חיים בספרו "אור ההלכה" מצביע על השיכורים במקרא ואת הצורך בזהירות מפני המקריות והיעדר יכולת צפיית הנולד בעת שכרות. ברור מכאן שאין למלא אחרי ציווי חז"ל כלשונו וכהוראתו אלה בשיקול דעת - אף שהנך צורך יין בחג אל לך לאבד את יכולתך לשקול שיקול דעת סביר.

פרופ' עמוס הדס

 פורסם במגזין "יין וגורמה" – מרץ 2003

"משנכנס אדר מרבים בשמחה", מאמר זה מדגיש מסורת המקובלת דורות רבים והקשורה בחג הפורים החל באדר. כמה סיבות לשמחה בחג: היות חג הפורים חג שעיקרו להזכיר ולרומם את נס הצלת העם היהודי מהכחדה בידי צורריו ("עמלק") בתקופת שלטון פרס ומדי; היותו החג האחרון בשנת המלכים (שנה המתחילה בא' בניסן ומסתיימת בסופו של חודש אדר); אולם בה במידה הוא מהווה זכר עמום לחגים עתיקים המציינים סיום החורף ובוא האביב. כיום מקובלת הסיבה הראשונה כסיבה היחידה לקיומו של חג זה. החג כולל גם ציווי להרבות בשמחה בסעודות ובשתיית יין, מכאן גם זכר למסורות עתיקות שחלקן נשתמר בחג בפורים וחלקן בחג "מרדי גרא" ובקרנבלים השונים הנערכים בתחילת האביב.

מצוות חג הפורים

החג נחוג בי"ד באדר (בשנה מעוברת באדר ב'), בערים רגילות שלא היו בצורות בימי יהושע (פורים של פרזות) ולמחרתו בערים בצורות (שושן פורים). ביום המקדים את החג, י"ג באדר, מקיימים יום תענית וצום (תענית אסתר) לזכר שלושת ימי התענית עליהם הכריזה, על פי המסורת, אסתר המלכה, כדי להעביר את רוע גזרת המן. מספר ציוויים מחייבים את החוגגים חג זה. בתפילת מנחה של יום "תענית אסתר" מעלים תרומה וצדקה של שלוש מחציות השקל לציון שלושת ימי התענית שבמגילה.

החג נחוג ברוב הדר ושמחה ומגילת אסתר מוקראת בפני הקהל, בערבו של יום החג ולמחרתו לאחר הקריאה בתורה. קריאת המגילה כוללת ברכות מיוחדות בדומה לאלו המקדימות או מסיימות את הקריאה בתורה. לצורך האדרת המצווה, דרוש בעל קורא מעולה כדי לקרוא במגילה, ומדי השמע השם המן יש להרעיש שמים וארץ. את המגילה קוראים בלשון העם ולאו דווקא בעברית. בימי הבית השני היה ויכוח האם יש לקרוא את כל המגילה או רק חלקים ממנה. הסיכום, על פי ר' מאיר הוא לקוראה בשלמותה וברוב הדר כדי להאדיר את גודל הנס. אין אומרים "הלל" בפורים מאחר והלל נאמר לעבדי ה' ואילו היהודים שנצלו נותרו בדיעבד גם עבדיו של אחשורוש הפרסי. בחג נאמרות תפילות על הניסים וכך גם בברכת המזון. בערבו של יום החג יש לערוך סעודת חג במסגרתה נאמרים דברי תורה, ולעורר שמחה עד כלות החושים כדי לחגוג את גודל נס פורים. הדרך לעידוד השמחה מובאת בדברי חז"ל: "חייב אדם לביסומא בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי." השאלה האם הכוונה שיגיעו לכלל שכרות תענה בהמשך, במידה וכותב שורות אלו לא יפרש מאמר זה כלשונו ויקיימו ככתבו. הסיבה האמיתית למאמר זה אינה ידועה, אך ברור שמעבר לצורך ביצירת אווירת שמחה והתפרקות יש לקשור מאמר זה בעובדה שכל המעמדים העיקריים המתוארים בסיפור נס החג קשורים למשתאות ולשתיית יין. במהלך החג אין לקיים כל תענית או לשאת הספדים, אלא להרבות במתנות לאביונים ובמשלוח מנות. הסעודות, משלוח המנות והמתנות לאביונים באות לסעוד את גוף החוגגים.

המקורות ההיסטוריים והמשמעויות המיוחסות לחג

לכל פרטי סיפור המגילה אין כל זכר, רמז או ציון בתולדות בית המלוכה הפרסי, לא לוושתי, לא לאסתר או למרד שנמנע על ידי מרדכי, או לגזרה להשמדת יהודי הממלכה או לביטולה המפתיע. היסטוריונים מניחים שבמידה והיה אירוע כמתואר הוא התרחש בימי אחשוורוש השני עת הממלכה הייתה נגועה בשחיתות שלטונית, מוסרית ובאובדן משמעת וערכי מוסר בפני השלטון.

מקור המגילה אינו ידוע ויש החושבים שנכתבה על ידי מרדכי שהיה בקי בחצר המלכות הפרסית. שבוש השמות, זה של אסתר שהינו שם משובש לאשתר או לעשתורת, או זה של מרדכי, שהוא שבוש שם האל הבבלי מרדוך, מצביע על התבוללות היהודים בקרב פרסים והמצאות מרדכי בשער המלך, כמי שהוא בעל מעמד בכיר בשירות המלכותי. שפת המגילה לפי מומחי השפה העברית מתוארכת לא לתקופת ימי פרס ומדי אלא לתקופה מאוחרת יותר, אולי ממלכת החשמונאים. יש המשייכים את הסיפור במעומעם לסיפור יהודית והולופרנס; יש הכורכים את סיפור המגילה כסיפור אלגורי של הצלת העם מגזרות אנטיוכוס אפיפנס, על בסיס תיאורים מהמאה הראשונה לפנה"ס של קיום יום פורים של י"ד באדר כשמחה על הניצחון על ניקנור ביום הי"ג באדר.

חג הפורים כמו גם חנוכה הם חגים מדרבנן ואינם ימי שבתון אלא ימי עבודה. חג הפורים מקורו כנראה בתקופה שלאחר סיום עריכת ספר התורה וספרי הנביאים, אך לפני הכללת הכתובים בתנ"ך. החג נזכר בספר המקבים (טו', לו') בשם "יום מרדכי" ומאוחר יותר גם כ"יום אסתר". ציטוט זה מעיד על ההד הרב להנהגת החג ולמקורו וכן העובדה, שבשלהי ימי בית שני ולאחריו נכתבו תוספות ומדרשים למגילה ("בימי מרדכי ואסתר", "חלום אסתר", "אסתר רבא", "אגדת אסתר" ואחרים). למרות ההד הרב לו זכו הן ספור הנס והן הכתובים הקשורים בו, היו קשיים רבים בהכללת מגילת אסתר במקרא. אולי בשל העובדה שלדעת חלק מחז"ל, יהודי פרס ומדי התבוללו חלקית והתבטלו בפני הרשות בימי השלטון הפרסי, השתתפו במשתאות מלכותיים בהם הגישו תקרובות בכלים שנבזזו מבית המקדש, מעשים שיש בהם מעבר לפגם. אולם משנכללה המגילה במקרא היה לנס פורים הד כה עמוק עד שכל הצלה מאסון שהיה תלוי על אחת מהקהילות או קבוצות יהודים נקבע כיום ציון או כיום של "פורים קטן". כמו למשל מסורת יהודי פראג לחגוג בי"ד לחשוון את "פורים של פראג" לזכר הצלתם בידי פרדיננד השני מידי פורעים (1620); או "יום פורים של שזיפים" הנחגג על ידי צאצאי משפחת ברנדייס בי' באדר על שבשנת 1731 ניצל דוד ברנדייס ממות לאחר שהואשם בגרימת מוות של גויים בריבת שזיפים מורעלת.

מיסטיקנים רואים קשר בין יום כיפור, פורים פור והטלת גורל. ביום כיפור נקבע בידי שמים גורלו של מי נגזר לחיות ושל מי למות ואילו בפורים גורל זה אמור היה להיגזר בידי אדם, אלא שיד ההשגחה מנעה זאת. אווירת הקרנבל ומחזות פורים מקורם בימי הביניים. אגב, המילה קרנבל (באיטלקית Carna val, ללא בשר), מציינת את חודש ה-Lent, שבמהלכו נמנעים הקתולים מאכילת בשר.

הקשר בין שתייה וסביאה לבין עלילת המגילה

כך נראה סיפור פורים ל"כטוב ליבו של כותב שורות אלו ביין". תחילתו במשתה בו גבה לבב המלך אחשוורוש לאחר שהטיב לשתות והוא תובע את הבאת המלכה בפני אורחיו. המלכה ושתי היודעת את שמצפה לה במעמד זה של המשתה מסרבת ולמעשה מאבדת את מלכותה. אחשוורוש לאחר המעשה מחפש מלכה ובוחר באסתר, ששמה ואולי מנהגיה מבית מרדכי איש החצר אינם מסגירים את מוצאה היהודי. כמלכה חדשה נתן להניח שהמלך ישמע לרחשי ליבה יותר מאשר לקודמותיה. בו בעת נמנע ניסיון מרד במלך על ידי איש החצר, דוד המלכה מרדכי, וצוות החצר עובר טלטלה משמעותית תוך אובדן חייהם של רבים הנוגעים ישירות ובעקיפין לפרשה זו. בין ספיחי הפרשה עלית מרדכי במעמדו ומינוי מתנגדו או שונאו המן למשרה הרמה של נאמן המלך לו גם ניתנת טבעת החותם. המן המחפש סיבה להפטר משנוא נפשו שם אל ליבו שמרדכי אינו קד בפניו כנציגו העליון של המלך האבסולוטי והוא מביא את העניין בלא לציין פרטים, כמרי של מיעוט המפוזר ברחבי הממלכה. הוא מקבל יד חופשית ואת חותם המלך למיגור המרי. המן בורר באסטרולוגים את המועד ומוציא פתשגן - הוראת השמדה של יהודי הממלכה ובכך החרמת רכושם לאוצר הממלכה ואולי חלק מכך גם לאוצרו שלו. מרדכי המקבל צו זה מבין את המשמעות מספר על כך למלכה שבמשתמע גורלה אף הוא נחרץ. המלכה ה"טרייה" מחליטה לעורר את בני עמה, אך לא לעורר את המלך נגדה ולנקוט בעורמה. היא מופיעה בחצר המלך הופעה האסורה על המלכה או על נשים בכלל, ומכאן תדהמת המלך שאינו מצפה למלכה בחצר המלכות. בגין התדהמה זוכה המלכה להשמע ככל מביא בקשות בלא להיפגע בשל עזות המצח שגילתה. אלא שמשאלתה לארגן משתה למלך ולכל נכבדיו שריו וידידיו זוכה לצוו מלכותי למילוייה המלא, ואילו את בקשתה היא דוחה למועד אחר - לעת המשתה. ברור שהזמנה כזו מעוררת תקוות ושמחה יתרה בהמן. וכשהוא נתקל במרדכי ליד שער המלך אשר מסרב לקוד לו קידה כנדרש, עולה בו חמתו להשחית ולאחר שנועץ באנשיו הוא מצווה להכין מתקן תלייה בגובה שבעים וחמש אמות לתליית מרדכי למחרת היום. המלך שזכר ההפתעה של אותו יום לא פג, נותר מוטרד ושנתו נדדה. הוא נזכר בשרעפיו שלא גמל למרדכי די צורכו על גילוי המרד. וכך כשלמחרת מופיע המן הוא שואלו לסוג הכבוד שיש לתת "למי שהמלך חפץ ביקרו". המן בדמיונו שהכזיב ולאחר התייעצות אומר את שהוא היה מצפה לקבל אך תחת זאת הוא מקבל "עונש", להוביל ברחובה של שושן ובמצעד של כבוד עליון את מרדכי.ובאותו ערב בעת המשתה ושוב רק לאחר שהמלך הטיב ליבו ביין, מעלה אסתר את בקשתה: לחוס על המיעוט הנאמן למלך שנידון למיתה בכל רחבי ממלכתו. המלך, שפרטי הפתשגן לא היו מוכרים לו, יוצא נסער ומבולבל (טעון ביין) לשקול את המשמעיות הכלולות והנגזרות מבקשת המלכה. פסק זמן זה מנוצל על ידי המן הנופל על אסתר בתחינה, אך לרוע מזלו המלך השב רואה אותה ומעריך שהמן מחזר או מתאנה למלכה היפה ומחליט להורגו. כל יתר פרטי הסיפור מתחילתו, מהלכו וסיומו ואשר יתכן והושמטו על ידי כותב שורות אלו (בשים לב למצבו), כתובים במגילת אסתר (מגילה שמומלץ לקוראה כספר חובה).

תפיסת היהדות את נוהגי צריכת היין בכלל ובפורים בפרט

מכל הנאמר למעלה ברור שהכופרים בעיקר יכולים להוכיח שכל שנכתב בגלל היין נכתב. אך כל האחרים יודו שיד נעלמה כיוונה לכך שהיין היה המכשיר לכל הסיפור ופרטיו. בכל מקרה, עלילת המגילה מצביעה על התפקיד המכריע בעלילת פורים שממלאים היין והשפעותיו על יכולות האדם ופעילותו המחשבתית והתפקודית.

היהדות לדורותיה רואה ביין מתת אלוהים ומכאן שיש לנהוג בו בתבונה, מתינות ומתוך הערכה לסגולותיו, אך גם להשלכותיו ההרסניות. אנו מוצאים במקורות אמירות המצביעות על יכולות יין כמשקה מרפא, מעורר רגשות, משחרר עכבות, ומשחרר חרצובות לשון, כמו "נכנס יין יצא סוד", "ויין ישמח לבב אנוש, להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד." (תהילים קד', טו). בראשון יש הכרה בשחרור מעכבות אך מילת הזהרה מפני שחרור יתר. בשני יש רמז דק ליכולתו של היין להביא אדם לפתיחות אך בו בזמן, יש לסעדו בלחם לבל יאבד שקול דעתו. הזהרות מפורשות יותר נמצא במובאות הבאות?: "לץ היין הומה שיכר, וכל שוגה בו לא יחכם." (משלי כ', א'); "אל תהי בין סובאי יין, בזוללי בשר למו, כי סובא וזולל יוורש (יהפוך לעני) וקרעים תלביש נומה." (משלי כג', כ'-כא'); "שינה של שחרית, ויין של צהרים מוציאים אדם מן העולם." "יין שלאחר המזון משכר שבתוך המזון אינו משכר." (מאמרי חז"ל); את היין המליצו למהול במים בין אם כדי מחצית ועד לשמינית עוצמתו "אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים, דברי ר' אלעזר, וחכמים מברכים" (ברכות ד', ז').

בפורים אנו מצווים בניגוד להנחיות אלו להגיע לכלל אובדן חושים עד דלא נדע ובכן למה הכוונה? במקרא נזכרים שני שיכורים והם נח ולוט. הראשון, אף שנתגלתה ערוותו לא לקה בגילוי עריות ואילו השני, שחייב היה לחזות את תוצאות שתייתו, לקה גם בגילוי ערוותו וגם בגילוי עריות בנותיו. מקרה שלישי מובא כדי להצביע על החומרה באי הזהירות הלוא הוא מקרה אונס תמר על ידי אחיה אמנון לאחר שהטיב ליבו ביין. שנו חכמינו כי היין מעורר תשוקות ותאוות, שמן הראוי שאדם או אישה ירחקו מהם. "היין נכנס בכל איבר ואבר והגוף מתרשל והדעת מטולטלת, נכנס יין, הדעת יוצאת." (תנחומא ב' שמיני ז'); או, "והיה שם צרצור (כלי מזיגה ליין) מלא יין מן העמוני שהוא קשה….שהוא מפתה את הגוף לזנות" (ירושלמי, סנהדרין, פ' ה',ב'); או בהחמרה יתרה: "כוס אחת יפה לאישה, שתים ניוול הוא, שלשה תובעת בפה ארבעה אפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת." (בבלי, כתובות, סח', א'). בקצרה ברור שהכוהל באדם מביא לירידת סף הדריכות, שיקול הדעת, קליטת מסרים והבנתם, לאיטיות בתגובות ובו בעת להגברת משרעתן, לתופעות כבדות ועייפות, במקרים קיצוניים לקהות חושים, צינון הגוף, קשיי נשימה ולסכנות הקאה או אף "טביעה בקיא". ובכן חזרנו לאור האזהרות לשאלה למה הכוונה בציווי 'עד דלא נדע'?

"משנכנס אדר מרבים בשמחה", יש הנוהגים להגביר את השמחה בהרמת כוסית אחת לחיים בימי אדר עד לחג. המצווה לשתות היא על היין ולא על שיכר או כהילים אחרים. החכמים לדורותיהם חייבו לשתות יין בסעודת פורים תוך שינוי הרגלי השתייה זאת כדי להבהיר את חשיבות נס החג אך בו בעת השותים יין, היודעים את עצמם חייבים שלא לנהוג קלות דעת ומוטב שלא ישתכרו וכל מעשיהם לשם שמיים בלבד. הרבנים בדרך כלל גם מגבילים את הנחיות השימוש ביין לסעודות בלבד כדי למתן את ההשפעות. זאת מתוך ידיעה ברורה של התוצאות החמורות מעודפי כהל בגופו של אדם. נימוקים רבים מועלים בכדי להבהיר את השגות הרבנים לגבי הסיכון בשכרות ביום הפורים. עלייתו של המן לגדולה וגזירותיו באו בשל היין, בגין אי יציבות שלטונית ומחשבות מרי של חצרנים נרגנים, אך גם סופו ומפלתו ביין יסודם. משמעויות החג של הטלת פור ומעבר מהיר וחד בין סכנת כליה לנס רווח והצלה ניתנות להערכה והבנה כמו גם להבחין במשמעות מלחמות הטוב ברע רק מתוך שחרור קל והאדרת הטוב והיכולת להגביר את הרוע שברע. גם ברור ששתייה בכמות שתעביר את האדם מעבר לשלב פיכחות או שכרות קל זה תביא לכך שהמסרים והמשמעויות לא תקלטנה ותובנה על ידו. כלומר יש ל"השתחרר" בעזרת היין, אך בשום מקרה אין ל"הסחף". הגמרא נוקטת בסיפור כדי להבהיר נקודה זו. רבא ישב עם ר' זעירא לסעודת פורים, וכתוצאה מסביאה קלה קם רבא ו"שחט" את ר' זעירא (הביאו לכלל שיכרות עמוקה עד שנפל ישן ללא תנועה ונראה כמת, זו גם דעתו של הרמב"ם). למראה אורחו נבהל רבא והתפלל לה' ור' זעירא קם לתחייה. בשנה לאחרי חזר רבא והזמין את ר' זעירא לסעודת פורים אך פנייתו נדחית בסירוב ובטענה ש"ניסים אינם מתרחשים בכל עת". הרמב"ם מרחיק ומסביר שאין בסיפור כדי לבטל את ציווי השתייה של חז"ל, אלא להצביע שיש לנהוג בו במשנה זהירות כך שהשתייה תשחרר עכבות שמחה אך בשום מקרה לא עכבות שיקול דעת. סימנו הוא שהשתייה צריכה להביא אדם לכלל מצב בו יחוש ברצון לתנומה כך שלא אכפת יהיה לו אם יש לברך את מרדכי או לארר את המן. החפץ חיים בספרו "אור ההלכה", בו הוא מנסה לתרץ את הסיפור בגמרא, מצביע על השיכורים במקרא ואת הצורך בזהירות מפני המקריות והיעדר יכולת צפית הנולד בעת שכרות. ברור מכאן שאין למלא אחרי ציווי חז"ל כלשונו וכהוראתו אלה בשיקול דעת - אף שהנך צורך יין בחג אל לך לאבד את יכולתך לשקול שיקול דעת סביר. ואם שכחתי לפנות גם לקוראות הריני מודה, שיתכן ועברתי גבול הבחנה דק זה בין שמחה לשכרות ועמכן הקוראות הסליחה. ואילו לי נותר לקוות שלא אתבקש לאחר כבוד לעצור לצד הכביש ואדרש לנשוף אל "ינשוף" המשטרה. מכל מקום פורים שמח לכולכם.

פורסם במגזין "יין וגורמה"