שגיא קופר

כמה פעמים בחיים יצא לכם לבקר במקום ישוב קטן אחד, שבו גרים חמישה ייננים שמגדלים כל אחד את הענבים שלו, עושים כל אחד את היין שלו, אבל חולקים ציוד ומקום?

"כמה קטן?" אני שומע אתכם שואלים, "ראשון כזה, או תל אביב?"

"קיבוץ," אני יכול לרמוז, "שצופה לעמק יזרעאל."

קוראים לקיבוץ הזה "שריד". אם להאמין למה שכתוב באתר האינטנרט של הקיבוץ, הרי שבשריד יש יקב על כל 140 נפש. לא רע. עוד באתר, אני קורא עליו ככה: "איזה מזל היה לכם שהצלחתם לתפוס גבעה כזו יפה עם עצים גבוהים ומשטחי ירק" אמר לנו אורח משוייצריה. ראשוני הותיקים שעלו לכאן בשנת 1926 מצאו על הגבעה רק סלעים, קוצים וחורבות כפר ערבי שנקרא "כניפס". לא עץ ולא שיח אחד עלו מבין הסלעים האפורים. בקרבת המשק, ממזרחה לו, ליד הצומת המרומזר, נישא תל קטן הנקרא בפי ערביי הסביבה תל-שדוד. זו שריד המקראית הנזכרת בנביאים ראשונים, ספר יהושע י"ט י`, קבע פרופסור וילנאי והישוב היהודי החדש נקרא על שמו שריד."

לעניין היקבים בשריד הגעתי לאחר שראיתי מודעה, כאן באתר, אודות מכירת יין על ידי יקב בקיבוץ. היות ואחד מחברי הוא חבר שריד, צלצלתי אליו ושאלתי אם הוא יודע משהו על העניין.

"מה? יקב בשריד?" שאל ידידי חובב היין, שבשעתו לא רק שהיה סומליה באחת או שתיים ממסעדות היוקרה התל אביביות, אלא שגם זכה במקום רביעי באחת מתחרויות הסומליה שהתנהלו כאן, "אתה לא יודע שיש חמישה יקבים בשריד?"

אני מוכן לסלוח לו, לעופר ידידי, שזכה רק במקום הרביעי באותה תחרות. המקום הראשון הוענק אז לחיים גן, כך שההתמודדות היתה קשה. מה שלא הייתי מוכן לסבול הוא שהוא לא סיפר לי על הסקופ העיתונאי הזה, שאפילו ישראל פרקר לא יודע עליו.

מיד סידרתי לי פגישה וביקור נוסח ישראל פ', ידידי.

כך יצא שבשבת אביבית אחת אספנו את טפנו, מצלמותינו ופנקס הספירלה שלנו ויצאנו אל שריד, קיבוץ היקבים. ושריד, מסתבר, הוא מיקרו דוגמא למה שנעשה אצלנו בארץ בכל מה שקורה ביין ביתי.

"עוזי ו- גדעון בניווטים," הודיע לי עופר, "אבל דיברתי עם דוּויד, גידי ומאיר, והם יחכו לנו."

"עוזי שוויצר הוא בעצם זה שהתחיל את כל העניין," התחיל דוּויד, הלוא הוא דוד דרורי, את הסיפור. "הוא בכלל משוויץ, ואשתו מצרפת, והוא היה זה שהציע שנעשה יין. אז לפני כמעט עשר שנים הלכתי אני, יחד עם גדעון לברי ססלוב, וישבנו אצלו יום אחד בבית שלו, ושמענו מה שהוא אמר, וחזרנו הביתה. התחלתי לקרוא וללמוד הרבה מספרים ומסיורים ובהדרגה ביססנו כאן את הגפנים שלנו, והקמנו את היקבים."

שריד יושב על מדרון גבעה ועל אדמה מאוד גירנית. האקלים במקום לא מי יודע מה מתאים לגפנים – הלילות לא במיוחד קרים והימים חמים למדי. בהיותו ישוב בואכה עמק יזרעאל, הגובה, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, מן הסתם נמוך.

"היו כאן לא מעט גפנים למאכל," מספר דוד, "אבל לא גפני יין. בהתחלה – לפני יותר מעשר שנים – אני, עוזי, גדעון ומאיר, שתלנו כאן קברנה סוביניון, מרלו ואמרלד ריזלינג. הקברנה ממש לא הצליח ולכן הלכנו והרכבנו מרלו, והוא בהחלט מצליח והוא אפילו מצוין. בהשראת גידי, היינן החמישי, אנחנו מתעקשים על גידול אורגני של הכרמים שלנו, והטיפול בכרם הוא בהתאם."

והכרם הוא אכן כרם. קצת מוזר, אבל כרם. למה מוזר? כי אתה לא יכול לדעת איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. נראה שהחבר'ה הלכו ונטעו גפנים בכל פינה שרק היה בה מקום, ואם לא תתרכז, עלולה לצוץ לפניך גפן באיזו פינת בית, דרך עפר או פרדס. מרבית הגפנים של דוד למשל, נטועים לאורך אחד השבילים שגובלים בפרדס וקרובים לחדר שלו. מאיר ליבנה, יחד עם אשתו תמנע, מטפחים בחצר האחורית של ה"חדר" כרם של מרלו, סוביניון בלאן ואמרלד ריזלינג. לעוזי יש גפנים במקום שלישי, וגידי – שעוד נגיע אליו – מטפח חצי דונם מסודר בכמה שורות ישרות, במדרון שסמוך לחדר שלו.

אחרי הסיור בכרמים – ושלא ישמע לכם חלילה שאני מזלזל בהם - הם מסודרים ומטופחים לא פחות מכרמים של יקבים גדולים ומפורסמים הרבה יותר – פנינו אל היקב.

"זהירות מהמשקוף," מכריז דוד, פותח דלת מרתף בגובה של מטר ועשרים. "כאן אנחנו חולקים ציוד וחלל," הוא אומר, "אבל הוא קטן מאוד, אז תכנסו בזהירות."

קטן זאת לא מילה. גודל כל היקב הוא בערך שישה מטר רבוע וערומים בו בקבוקים על גבי בקבוקים, דמיג'אנים וצינורות, ארגזים וקופסאות. כל אחד מהיננים שומר כאן את הדמיג'אנים שלו וחלק מהבקבוקים, והכל נראה כאילו אין מקום להכניס עוד סיכה.

"רגע," אני שואל, "איפה בעצם אתם עושים את הלבנים?" אני שואל.

"במפעל," עונה דוד, "יש לנו שם חדר קור ב- 11 מעלות, וזה אידאלי לתסיסות של היין הלבן." במפעל, גמל שריד, מיצרים דיסקיות ליטוש, מסורי דיסק וכן הלאה. לא שום דבר שקשור ביין, חלילה וחס. מה שכן, דוד מספר שהיין עוזר לו לא מעט בפגישות מכירה מטעם המפעל: "אין כמו להתחיל שיחת מכירה עם אירופאי בסמול טוק על יין," הוא אומר בחיוך, "אנשים שומעים שאני עושה יין משלי, ומיד נדלקים."

למרות שרק שלושה מהחברים חולקים בפועל את החלל הקטן שראיתי, הרי שכל חמשת הייננים קנו במשותף ציוד הפרדה ומעיכה, רפרקטומטר וחומרים. שיתוף הפעולה בינהם הוא לא רק בלימוד ובטעימה, אלא גם בטיפוח הכרם. "יש מצבים שבהם למשל אחד מאיתנו בחו"ל," מספר דוד, "והכרם שלו צריך טיפול, או היין צריך שיבדקו אותו, ואנחנו עוזרים. לפעמים אחד מאיתנו מאחר באיזה טיפול, והשני "מדגדג" אותו ומעיר לו שילך ויבצע את הטיפול. יש יתרונות בקואופ כמו שלנו," הוא מחייך וקורץ.

בשלב הזה נכנס ליקב הזעיר ומצטרף אלינו מאיר ליבנה, שגם הוא מאנשי (גמל) שריד. ממנו אני שומע על כך שגם הוא הגיע למסקנה שהמרלו הוא הענב הטוב ביותר לשריד. למרות שהוא שולח את ידו גם ביין מענבי סאן ג'ובזה מרמת הגולן, עיקר גאוותו הוא על היין מהכרם המקומי שלו. לאמרלד ריזלינג הוא מוסיף כ- 20% מוסקט אלכסנדרוני. מאיר שמע את קורס היין של ד"ר יאיר מרגלית בטכניון, יחד עם גידי צור, וגם הוא כבר עושה יין כמה וכמה שנים. את היקב שלו ושל תמנע אשתו הוא מכנה "שאטו שריד", ואת מרבית הגפנים הם מגדלים בין קירות ה"חדר" שלו והחדרים הסמוכים ובתוך הבוסתן הקטן שלהם, שמכיל הרבה עצי פרי טרופיים, פפאיות, גואבות, ליצ'י ומקדמיה. הכרם הקטן מטופח ושמור, ובזמן הבציר ובתקופת העבודה האינטנסיבית ביקב, הוא מהווה מוקד משיכה והאספות לכל בני המשפחה והחברים שבאים לעזור. כמתבקש, על תווית הבקבוק שהוא מוסר לנו לטעימה – שאטו שריד קברנה סוביניון 2000 – מתנוססת בגאווה תמונתם שלו ושל תמנע.

עזבנו את שאטו שריד ופנינו אל היקב של גידי צור. חצי דונם של מרלו אורגני שגידי מגדל כחלק מבוסתן ושטח גידול של ירקות ופירות אורגניים. הבוסתן בן ה- 15 של גידי צופה אל העמק, אל הגלבוע ובימים בהם הראות היא טובה, אפשר לראות ממנו עד ירדן. אי אפשר להתעלם מהעובדה שאת כל עבודת הסיקול, השתילה ועיצוב הכרם והבוסתן גידי עושה בעצמו. האהבה לעניין ניכרת, והתוצאות מדברות בעד עצמן. הכרם, שהוא "רק בן 12", נטוע בחלק הנמוך יותר של החלקה, לצד מטעי פירות ופרדסים. גידי, שהוא ביולוג ובעל תואר שני בהנדסה גנטית, למד בטכניון, בין השאר גם אצל יאיר מרגלית, והוא זה שדוחף את עניין הכרם האורגני. היקב שלו כבר יותר גדול והוא מייצר כבר כאלף בקבוקים בשנה, ללא חביות או שבבי עץ. מבנה היקב הוא בריכת אגירת מים ישנה, שגידי פרץ בה דלת והתקין בה מזגן קטן, הציב בה מכלי נירוסטה ודמיג'אנים. את היין שלו – חביב, קל ורק מעט חיוור – הוא מתכוון להתחיל למכור השנה, כיין מכרם אורגני.

עוד לא הספקתי לטעום את היינות – אני מודה שאני שומר אותם לטעימת היקבים הביתיים הקרובה – אבל האווירה, העשיה ביחד לצד ה"לחוד" והכיף שניכר מהשלושה שפגשתי הם הדברים שבעצם בשבילם באתי. באתי, ראיתי, ובהחלט לא התאכזבתי.

צילומים : שגיא קופר ומיכל לב

מרץ 2005