אנו, הישראלים, אנשים ספונטניים; פעמים רבות אנו יוצאים ליום טיול ללא תכנון של ימים מראש - בשונה מרוב חברינו בארצות אירופה למשל.
כשאנו,חובבי היין, המטיילים ספונטנית, יודעים שבמסלול הטיול שבחרנו נמצא יקב, איננו חושבים פעמיים ומיד שמים פעמינו ליקב לטעום מיינותיו (ולעיתים מזומנות אף לקנות יין) במחשבה, כי שערי היקב יהיו תמיד פתוחים, וכי בעלי היקב ישמחו תמיד לבואנו.
למען האמת ברוב היקבים זה כך. אך לא בכולם. (מרגלית, קסטל, שאטו גולן ועוד).
ביום שישי החולף, טיילנו בדרך היין יואב-יהודה, והגענו לקבוץ הראל.
כחובבי יין ידענו שזה מיקומו של היקב קלו דה גת, אלא שלא הזדמן לנו עד לאותו יום שישי לבקר במקום ולטעום מיינותיו.
כשהגענו לקרבת היקב, ראינו שלט "אין כניסה". מובן שלא נכנסנו ונסענו מדרך אחרת. דרך זו אמנם הביאה אותנו אל מבנה מרשים, אך גדר הקיפה אותו והשער אליו היה סגור. למרות שראינו שם אנשים על הרחבה, ולמרות שאיננו אוהבים לראות "גן סגור", כלומר שער סגור החלטנו לסוב על עקבותינו, כי הבנו שזו לא הדרך לערוך ביקור במקום.
עוד באותו ערב, בשובנו הביתה, נכנסנו לאתר, המתומצת משהו, של היקב, שם הוצע לגולשים המעוניינים בכך לשלוח דוא"ל עם פרטיהם כדי לתאם ביקור.
התשובה - ההזמנה - לא אחרה להגיע, ואתמול הגענו לביקור מתואם.
קוריוז: מאחר שלא היינו משוכנעים באיזה שער להיכנס, ולמקום התקרב מישהו שאלנו אותו אם הוא יודע היכן הכניסה ליקב. האיש הצביע על הכניסה, בנימוס, ללא הפגנת אדנות - רק מאוחר יותר הוברר לנו שהוא היינן והבעלים. אך עליו עוד נספר אח"כ.
עם פתיחת השער קבלה את פנינו שרון. קבלת הפנים החמה, הנימוס בשאלתה אם לא קשה היה לנו למצוא את המקום, העביר אותנו למחוזות אחרים, לא מוכרים, למרבה הצער, בארצנו.
מיד הצטרפו אל שרון מספר כלבים, כלביו של הבעלים, שכפי הנראה עברו סדנה של כללי קבלת אורחים. אך הם נפרדו מאתנו בכניסה אל הבנין. לימדו אותם גם גבולות מהם.
אל שרון התלווה זאביק, איש השיווק, ויחדיו ערכו לנו סיור ביקב, על ציודו החדש והמבריק. בעיקר משך את תשומת הלב אמבט הנירוסטה (הפתוח כמובן) להתססת היין האדום,שכמותו ראינו באיזה יקב בצרפת, עשוי בטון.
אח"כ ירדנו לאולם החביות שהזכיר משהו את זה של קסטל, אם כי האוירה היתה פחות מעונבת.
לאחר הסברים ורב שיח בנושא הבצירים של היקב והיין שבחביות, הוזמנו למרפסת לטעום יין.
נפתח יין 2001 מהתוית הראשונה "קלו דה גת" 70% קברנה ו - 30% מרלו. צבע היין - גוון דובדבן כהה עמוק. בטעימה ראשונה - לפני שהיין התחמצן - מטונן. אחרי כחצי שעה בכוס, היין הפך עגול, קטיפתי, רך, מוכן לשתיה. טעמי פירות אדומים כהים. לטעמנו יין מזמין וממכר. המחיר - 119 ש"ח (כמובן שקנינו).
ואולי יהיו מי שיתמהו לגבי ההערה הבאה: הניחוחות שעלו מהכוסות (הריקות) לאחר הטעימה, גם לאחר חצי שעה ושעה - היו ניחוחות של יין. ניחוחות טובים של יין (לא גופרית, לא ביצים ולא ניחוחות רעים אחרים).
טעמנו גם יינות בתהליך:
שרדונה 2003 - מדהים. אנו נצפה שהיין ייצא למכירה כדי לקנות ממנו.
שרדונה 2004 - לגבינו טעימה חוויתית.
סירה - מהתוית השניה - 85% סירה ו - 15% קברנה. צבע סגול יפהפה, פירותי, בושמתי. ממש יין כייפי. לא כבד מידי ולא פומפוזי.
המפגש עם היינן - אין זה סוד שהאוירה והחברה הם אלמנטים שמשפיעים על הטעימה.
לאחר שטעמנו את קלו דה גת 2001, הצטרף אלינו (לבקשתנו) אייל, היינן.
מה נאמר ומה נדבר - זן אחר. מיוחד. כבר נכתב כאן בפורום שהאיש צנוע. אך לא רק. האיש פשוט אינו מתנשא ואינו משדר יומרנות. יש ייננים שבביקור ביקב מלמדים אותנו, את הבאים לטעום ולהתרשם, כיצד מייצרים יין ויורדים לפרטי פרטים עד לסוג השמר. יש שמתרכזים בהרצאה על הבציר.רבים יציינו איזה תוחלת יש ליין. אייל לא "עשה לנו בית ספר". הוא טעם אתנו, שמע את תגובותינו ולשאלה כמה זמן ניתן ליישן את היין הוא ענה בפשטות: לא יודע. והתעקשנו על השאלה: שנתיים ארבע שנים? והוא ענה במלוא הענוה, אולי, אני לא יודע.
כמה אנושי. איזו ענוה.
אנו ממליצים למי שטרם ביקר ביקב או טעם מן היינות, להיכנס לאתר ולקבוע פגישה. יש שכר לעמל.

רבקה וחגי

אוקטובר 2004