קטגוריות:
| >> הכל מכל » תקינה ליין ואכיפתה | |
תקינה ליין, אכיפת תקנות היין, תיחום אזורי יין, איכות ומחיר האיכות. על פי מקורות שונים פרופסור עמוס הדס. במאמר "עשר מכות של תעשיית היין הישראלית", שפורסם באתר זה ובמגזין "ין וגורמה" לאחרונה, נמנו מספר מכות, שעל חלקן הקשור ישירות ואחרות בעקיפין במושגים כמו "טרואר" "אופי ואיכות היין הישראלי" הגבנו לאחרונה באתר זה ("טרואר ישראלי"). הצורך בתקנות יין ובמכון ליין - תקנות יין תוקנו בישראל בעבר והאחרונות בהן תוקנו ב- 1988. אגב, בתקופה האחרונה הוחל בבדיקת התקנות ועדכונן. במקביל לתקנות אלה יש תקנות משרד הבריאות ושני קבצי תקנות אלו אינם נאכפים ככתבם וכלשונם. לכן אין זו המכה של התעשייה אלה תחלואה של כלל החברה בארץ ואין די בכך שנלין על כך, אלא יש לעשות מעשה. כדי להסביר איך התגלגלנו למצב זה יהיה צורך ביותר מרשימה קצרה, אך כמה מהסיבות נמנה כאן. התקן הישראלי ליין מפורט למדי ולצידו מיושמים פרטים מהסכמים בינל"א לפיהם נוהגת המדינה בכל הקשור בתיחום אזורי יין, מתן שמות ואישור מותגי יין כמו גם ביצוע בדיקות של יינות, כהילים ומשקאות חריפים המיוצרים בארץ, או המיובאים ארצה. במרבית ארצות ייצור היין משרד ממשלתי ממונה על אכיפת התקנות וההסכמים הללו, בין אם זה המשרד הממונה של מסחר או תעשיה או משרד באוצר. בארץ הוקם המכון הישראלי ליין בשנות השישים למאה הקודמת, על בסיס החלטת ממשלה ובחסות משרד המסחר והתעשייה והיקבים הגדולים אז. בין יתר התפקידים שנמנו והוטלו על המכון נכללו מבדקה למשקאות כוהליים ויינות, קידום ומחקר בכל הקשור ביין בארץ. פעילותו בעבר ולמעשה עד היום אכן קשורה במילוי מטלות אלו. השלכות פעילותו המוקדמת הביאו למהפכת היקבים ואיכות היין משנות השמונים ועד היום, אף שחלקו ומעמדו של המכון כמו גם פעילותו צומצמו על ידי התנהלות מנהלי היקבים הגדולים וגורמים אחרים. באם תצומצם בחישתם של גופים זרים למכון בפעילותו ויובטח מעמדו הסטטוטורי ככתוב במסמך הקמתו, החלטת הממשלה ובתקנות היין, ניתן יהיה לאכוף ביעילות רבה יותר את תקנות היין. אין כל מקום לכפילות בהקמת מוסד נוסף או להכפיף בדיקות למכוני תקינה נוספים. כל צעד בכיוון זה הוא הצעד הקל ביותר פוליטית אך ההרסני מכל בשמירת החוק והסדר התקין ומניעת כפילות פעולות, תקציב ומצבת כוח אדם. תיחום אזורי יין – תיחום אזורים ייחודיים לכרמי יין נעשה בעבר על פי צורכי השוק, דרישות הצרכנים לסגנונות ואיכות היינות. צורכי השוק המתבטאים בביקוש רב והיצע מוגבל מכריחים לא אחת את מגדלי הגפנים ויצרני היין להגדיל את שטחי הכרם והיבולים בצורה לא מבוקרת כדי לעמוד בביקוש. לא כך התפתחה תעשיית היין בארץ כפי שאולי ניתן היה להבין בנרמז באותה כתבה ("טרואר ישראלי"). עם התחדשות העניין בחקלאות בארץ הובאו זנים של ענבי יין על פי הניסיון הצרפתי בדרום צרפת, אלג'יר, תוניס ומרוקו. הנטיעות, שהחלו במקווה ישראל ולאחר מכן במושבות הראשונות, לא נבחרו וניטעו באקראי, אלא לאחר מחשבה וברירה מושכלת. הברון שהוכתר בתואר "הנדיב הידוע" נידב רק לצורך הפקת רווחים בצד הרצון לעזור. הוא חיפש רווחים ופרסים לכרמים שסייע בנטיעתם וליינות היקבים שבנה. סוכניו הביאו סמיון, קריניאן, גרנש, מוסקטים, אליקנט בושה וקלרט. בשנות השלושים הביאו עולי גרמניה זני איכות אירופאים שנוסו בארץ מספר שנים ונמצאו כלא מתאימים. בשנות החמישים למאה האחרונה הורחבו שטחי כרמי היין על ידי הסוכנות היהודית ובמסגרת זו הובאו מומחים לייעוץ ונטעו הזנים הקיימים, אבל הובאו גם שנין בלנק, פרנץ קולומברד, סוביניון בלנק, אמרלד ריזלינג, קברנה ורובי קברנה. ברור מהנזכר למעלה שהבחירה של הזנים לא הייתה מקרית, שרירותית אלא מחושבת, נבונה אך גם זהירה. בהפעלת שיטת בחירת זני גפן יין כמתואר למעלה נפלו בוודאי טעויות. למשל, יהיו רבים שיטענו כי שגה מי שייבא את הפינו נואר או הפינוטז ונטעם בארץ. אך חובה עלינו לזכור כי השגיאה והטעות הן פועל יוצא של העושה במלאכה ולעולם אין הן מזוהות אצל מי שאינו עוסק במלאכה, או אצל המבקר. ברור הוא שבמאבק להקמתה, הרחבתה וביסוסה של תעשיית יין חיונית, חייבים מקבלי ההחלטות בתעשייה זו להישמר מ"כישלונות קטלניים" כדי לשרוד, אך אל להם שלא לשקול, לבצע ולעיתים לשגות. מי שיבחן את משמעות הקמתו ודרכי ניהולו של של המכון הישראלי ליין ימצא שהמכון הביא לתנופת קידום איכות היינות על ידי יבוא חומר כזנים וקלונים משובחים יותר תוך הכוונת הנטיעות לקראת איכות משופרת. תמורה זו, שהתנהלה עקב בצד אגודל, לא הייתה מורגשת אלמלא הוחלט להקים יקב ברמת הגולן, שמקימיו קבעו את הסיסמא שרק איכות עילית היא המטרה ואין בלתה. אך, גם ביינותיהם נמצא יינות בינוניים למרות השימוש בטכנולוגיות ייצור ושיטות בקרת איכות ייצור מהטובות בעולם ולמרות המאמץ הרב שאנשי היקבים הללו מקדישים באיתור וניטור תהפוכות האקלים המקומי ותכונות הקרקע עליהן נטועים כרמיהם. הם החלו במידה רבה גם את מאמץ חיפוש הטרואר הישראלי שאינו מוכר, או ידוע והויכוח על קיומו טרם החל בשל העדר נתונים. יקב אחר המחפש נמרצות את ה"טרואר" המיוחד הקיים בכרמיו כיום הוא יקבי התבור. אין הם היחידים, אלא אחריהם מתנהלים היקבים האחרים. לא כאן המקום להלל את פעילות מכון היין הישראלי בעשורים האחרונים, אך בלעדיו לא יכולה הייתה התמורה בכרמים וביקבים להיות מהירה ויעילה כשהייתה. יקבי הבוטיק, המאפשרים למוצלחים שבהם לזהות מאפייני יין בכמויות קטנות מכרמים באזורים מוגדרים, עוזרים בין אם במודע ובין אם לא במודע להתחיל ולזהות את התיחום המעודן של אזורי היין בארץ. תיחום אזורי היין בארץ נעשה על פי הסכם בינל"א, בשנות ה- 70 של המאה הקודמת (גליל וגולן, שומרון, הרי יהודה, שמשון, והנגב). הניסיון שנרכש מאז על ידי אנשי המכון הישראלי ליין, היקבים והכורמים המצטיינים, מאפשר כיום לבחון מחדש את סדר התיחום ולתקן תקנות מתאימות כיום לפיהן ניתן לחלק כל אזור למספר תת אזורים, ועד ל"כרם יחיד". אולם כדי שתיחום מעודן זה יגיע לכלל תקינה חייבים להבטיח את תביעת היקבים לאיכות שבסימון כרם יחיד או כרם בעל טרואר. כאן המקום וחשוב מאד להדגיש כי המכון הישראלי ליין, למרות ניסיונות שונים לדיכוי פעילותו לא קפא, יתרה מזאת הוא ממאן לקפוא של שמריו ובימים אלה הוא עומד להקים וועדה שתבחן מחדש את תיחום אזורי היין לכל היבטיה. מחירים גבוהים ליינות – תעשיית היין הישראלית פעלה מאז חודש ייצור היין בארץ בתנאי שוק מיוחדים. שוק של צריכה מתונה ליינות קידוש, רצוי זולים, ושוק אדיש ליינות אחרים. למרות מאמצי התעשייה להחדיר יינות שולחניים, הצלחתה הייתה תמיד תלויה בגלי הגירה או גלי תיירות ישראלית בחו"ל, לימוד, השתלמות ושליחות ישראלים בארצות ניכר שבהן ליין משקל רב על שולחן האוכל. העלייה הגרמנית בשנות השלושים של המאה הקודמת הביאה לכך שיינות "הוק" ו"שאטו מונטאן" יוצרו כיינות שולחן ונצרכו בארץ. גם היום למרות מאמצי ההדרכה העצומים והגירה של ציבורי עולים, המכירים יין, לא עלתה הצריכה לנפש בקצב לו ייחלנו. "ליבת מביני יין" המונה כדי 5000 אולי 10000 (אומדן של מדרי יין) איש.והסוחפת סביבה לוויינים אינה גורפת את הקהל מאדישותו והתייחסותו ליין שולחני. התאווה לבריאות הביאה לצריכה של יינות אדומים אך לא לקפיצה בצריכה לנפש. היקבים הגדולים מצויים כיום במצב של שוק הדוניסטי כשכל צעד שאחד מהם ינקוט יביא לחיקויו המיידי על ידי האחרים. בכך לא ישתנה המצב היחסי בשוק. כיוון שבשוק אדיש קשה, כמעט בלתי אפשרי, לנהל תחרות לשמה. הקהל הישראלי, שאינו טועה לעולם, היכול ללמד, או "לעשות בי"ס" לכל אחד ואין בו ולו גם פרייאר אחד, רואה ברמת המחיר של מוצר מעין סמן איכות. מכאן ברורה גם העובדה שהמטיילים התרים את הארץ בימי שבת, ברכבים מהודרים ומבקשים את האתרים החקלאיים, מוכנים לשלם מחיר גבוה למוצר לא מוכר בהנחה שהמחיר מבטיח איכות. נוהג זה פשה גם באותם הנושאים תעודות סיום של קורס יין בן חמש פגישות. לאור התנהגות חברתית כזו צצה השאלה מדוע יש להוריד את המחירים? רכישת הידע, טיפוח היכולות להכיר, להבין ולהוקיר איכות יין – מי שלא נולד למשפחה הצורכת יין כמצרך חיוני על שולחן האוכל אינו יכול להעריך ולהוקיר איכות יין מהי. הדרך לשנות מצב עגום זה היא סדרת חינוך של ממש (להבדיל מסדנת "אינסטאנט מבין"), זו הפורשת במפגשים רבים טעימה ביתית ומודרכת, סיורים מודרכים ביקבים, לימוד אורחות יין ומאכלים מלווים. רק כך ולאחר התנסות ממושכה יכול אדם לרכוש מיומנות וכושר שיפוט לגבי איכות היינות אותם הוא טועם. הסיבה לכך הובאה במאמרים על טעם וריח שהובאו לאתר זה לא מזמן ואשר עיקרם הציג את החיוניות בפיתוח מסד רחב של זיכרון טעימות והתנסויות עם יינות שונים. כאן המקום להדגיש שבעולם קיימים "מטבחי פיוז'ן" אותם מובילים דווקא אותם יחידי סגולה בין השפים הגדולים ולא העלי מסעדות עממיות או מזנון נייד (ה"גזלן" המוכר לרבים משרות המילואים). בארץ יש להודות בייחודיות שבנו הישראלים והיא כושר האלתור הנדיר שבנו. בעטיו הומצא ה"סביח" ואומצו "תוך שיפור" הפלאפל והחומוס הישראליים, כאילו לא היו קיימים מעולם, או להבדיל, התמורה הגנטית שהכנסנו ב"שניצל" מעגל היונק חלב שהפך בעוונותינו לזה המיוצר מחזהו של היצור הדו-רגלי בעל הכנפיים והנוצות. הכרה באיכות יינות אינה ניתנת להיקנות על ידי אלתור, אלא היא תהליך לימודי ממושך המחייב רישום חוויות טעם, ריח ומראה, טעימות והשוואות בין טעימות נוכחיות לאילו שנערכו בעבר. למעשה קל למנות פגעים ולהציגם בצורה תמציתית שבמרבית המקרים משמיטה, בשל הצורך בריבוי מכות ולא בהצגתם המלאה, פרטים חשובים העשויים לא פעם להעלות תהיות על כל שהוצג, להאיר באור שונה את אותה הצגה ומכאן להבליט או להשחיר היבט זה או אחר של פעולות ומפעלות תעשיית היין הישראלית. |
