השבוע ביקרתי ביקב ויתקין (שנמצא, איך לא, בכפר ויתקין אשר בשרון), והפְתוֹע הופתעתי כאשר את הטעימה פתח בקבוק של יין לבן משובח, שלא הצלחתי לזהות. זה לא קשה, לתפוס אותי עם בקבוק שאני לא מצליח לדעת מה הוא מכיל, אבל זה כבר היה באמת לא מוכר. "שרדונה זה בטוח לא, תודה לאל" אמרתי לעצמי, "אבל גם סוביניון בלאן זה לא. מה הם עושים כאן?"

"אה," חייך דורון בלוגולובסקי, הבעלים של היקב, למראה המבט השואל שלי. זה היה מין חיוך כזה של 'תפסתי אותך'. "זה שישים אחוז ויונייה וארבעים אחוז פרנץ' קולומבר. אסף (אסף פז, היינן של היקב ש.ק.) אוהב לעשות נסיונות וזה אחד המשחקים שלו."

"שישים אחוז של מה?" שאלתי, וכאן התחיל החיפוש שלי אחרי הענב הזה, שעליו לא שמעתי מעולם.

מסתבר שהוִיוֹנְיֶיה (Viognier) משמש להכנת יין כבר משהו כמו 2000 שנה. הוא הובא לאירופה על ידי הרומאים, שהביאו אותו מדלמטיה בימי האימפריה התוססים. הענב השתכן בבטחה באזור הרון – בחלק הצפוני שלו, במחוז שנקרא קונדיה (Condieu), ושם הוא נתן במשך דורות רבים יינות לבנים חביבים, ארומתיים ובעלי חומציות נמוכה, עד שכמעט נעלם ונכחד. בסוף שנות השישים היו נטועים בכל המחוז הזה – ומעשית בעצם בכל העולם – משהו כמו 20 הקטרים של גפנים בלבד. 200 דונם. הסיבה לכך שהוא כמעט ונעלם לא הייתה בגלל הטעם שלו, או אופי וטיב היינות. להפך, חלק מהיינות – במיוחד היום לאחר שחזר לאופנה – נמכרים במחירי בורדו טובים, ואפילו מתאימים ליישון. הסיבה להעלמותו כמעט נעוצה הייתה בכך שהוא ענב קשה לגידול ורגיש למזיקים, בעיקר עובשים במזג אויר לח. בעיה נוספת עם הויונייה היא שחייבים לבצור אותו בעיתוי מושלם למאת האחוזים: הקדמת ביום – לא תקבל את מלוא הארומות. איחרת קצת וקיבלת ענבים נפולים, בדרך לצימוקים.

באמצע שנות השמונים המצב של הויונייה היה כל כך ירוד, עד שג' רובינסון כתבה עליו שמבחינת כמויות הוא בקושי שווה איזכור. ההערכה שלה היתה שלא יותר מ- 32 הקטרים – 320 דונם - היו אז נטועים ברחבי העולם.

למי שמחפש קצת מידע על הענב שלנו, הרושם הראשוני המתקבל הוא שבתחילת שנות התשעים גילו 'פתאום' את הענב הזה. למעשה היה זה מרסל גויגאל – היינן האגדי מחבל הרון – שהכיר בפוטנציאל של הויונייה והתחיל לטפח אותו כבר בתחילת שנות השבעים. בכל אופן, בחיפוש אחרי תחליף לשרדונה, חזרו אליו גם ייננים אחרים, והתחילו לנטוע אותו יותר ויותר בדרום צרפת, בעיקר במחוז לנגדוק. היום אפשר למצוא מבחר טוב של יינות יומיום לא יקרים – עד שישה או שבעה יורו – שבאים מארץ האוק, למרות שיינות ויונייה איכותיים, מקונדריה ושאטו גרילה, עשויים לעלות גם חמישים ושישים יורו. אבל שם המשחק הוא "רחבי העולם". המהפכה האמיתית בשכיחותו של הויונייה באה מכיוון העולם החדש – מקליפורניה ומאוסטרליה. האוסטרלים התחילו לשחרר כמויות מסחריות של ויונייה באמצע שנות השמונים (יקב ילומבה, למשל). בערך באותו זמן שבו התחילו לצאת שוב יינות אלה בצרפת, התחילו ייננים קליפורניים כמו ג'וזף פלפס ואחרים לנטוע את הגפנים בארה"ב, והם רק מרחיבים את הנטיעות. אם ב- 1991 מנו שטחי הויונייה בקליפורניה כ- 300 דונם (זוכרים את ה- 320 הכלל עולמיים משנות השמונים?), הרי שב- 1999 כבר היו נטועים יותר מ- 6000 דונם של כרמים. גידול אדיר לכל הדעות, כאשר היום מגיעים המספרים לכ- 8000 דונם (לפי מכון היין של קליפורניה). היום ניתן למצוא כרמי ויונייה במדינת וושינגטון (כ- 200 דונם), בקולורדו, ג'ורג'יה ומקומות נוספים. באירופה אפשר למצוא את הענב גדל לא רק בצרפת, אלא גם באיטליה, ספרד, יוון, שוויץ ואוסטריה.

ואצלנו? אתם תגידו. הטענה היא שמה שצריך בשביל ויונייה טוב היא קודם כל אדמה חולית דקה, מעל שכבת גרניט. מזג האוויר שלנו לא בדיוק הכי לח בעולם, ופה ושם ניתן למצוא קרירות בהרים. בכל מקרה, אם אתם הולכים לשתות, לפני הנטיעות, נסו את הויונייה-פרנץ' של ויתקין. הוא ילך מצוין עם אוכל סיני, מאכלי עוף, גבינות חזקות ומלוחות ואפילו, רחמנא ליצלן, עם בשר לבן. ונחתום אולי במה שאמר מרסל גויגאל עצמו על הצרפתים:

“הצרפתים זה ככה: 20 אחוז מהם רוצים לעבוד, בעוד ארבעים אחוז מהם לא רוצים לעבוד. לארבעים האחוזים הנותרים משלמים כדי שיפריעו לאלה שרוצים לעבוד.”

     אוגוסט 2004